הורים
עומר ז
צילום: באדיבות המשפחה

איך נכנסים להריון בשנת אבל על הבן?

יום לפני הלוויה של עומר, ביציאה מבית החולים, ידע מיקי שהוא רוצה עוד ילד. עכשיו. שלושה חודשים בתוך שנת האבל ואשתו נכנסה להריון. אבל אין אפשר בכלל לחשוב על תינוק חדש עכשיו? האם הוא יהיה דומה לו? ומה אנשים יגידו?

mako | פורסם 06:40 20.03.17 

שנה גודל אות

מיקי ארגמן ועומר (צילום: צילום ביתי ,צילום ביתי)
מה באמת לעזאזל קשור עוד ילד עכשיו?
|
צילום: צילום ביתי
עמדנו שנינו ליד מיטתו של עומר במחלקת טיפול נמרץ רגע לפני שאנחנו נפרדים סופית והוא עובר לניתוח קצירת איברים. היו אלה רגעים אחרונים לפני שאנו נפרדים ממנו לעולמים. הוא שכב על המיטה עדיין מונשם, מחובר כולו לאין-ספור מכשירים. עיניו עצומות וריסיו הארוכים מעטרים את פניו המנומשות והיפות כל כך. הרגשתי שאני עדיין לא מוכן להיפרד ממנו, כל כך הרבה דברים שעוד רציתי לעשות אתו ביחד, כל כך הרבה דברים רציתי עוד ללמד אותו.

לחשתי לו באוזן "אני אוהב אותך", ו"בוא נשחק בסוני עוד פעם אחת אחרונה" אבל כבר חמישה ימים שהוא במקום לגמרי אחר. ליטפתי את כפות רגליו הקטנות בנקודה שכל כך אהב, אבל הוא לא חייך כמו תמיד, ואני לא ממש הייתי מוכן להיפרד אז שלפתי את הנייד וצילמתי עוד כמה תמונות, ככה שיהיה, אולי ציפי צודקת ובעוד כמה שנים ארצה שוב להיזכר.

נפרדנו ממנו בידיעה שניפגש שוב מחר בבוקר בבית העלמין ועמדנו שנינו, היא ואני, מחוץ למחלקה, מנסים להבין איזו רכבת משא עברה עלינו בחמשת הימים האחרונים. היא לא אמרה כלום ובמשך דקות עמדנו מחובקים בלי לומר מילה, כאילו אומרת לי אם כבר שנינו נופלים, אז עדיף כבר ליפול ביחד.
"אני רוצה עוד ילד" אמרתי לה אחרי כמה רגעים.
"על מה אתה מדבר בכלל?" היא שאלה מופתעת. 

האמת, חמש שנים אחרי, אין לי מושג מה עבר לי בראש. מה באמת לעזאזל קשור עוד ילד עכשיו? מחר יש לוויה ואיך נעבור בכלל את הלילה הזה, ויש עוד שבעה ושלושים, ומי בכלל רוצה משהו עכשיו, איך אפשר בכלל לרצות משהו עכשיו?

"אני אוטוטו בן ארבעים ואני לא נהיה צעיר מיום ליום" עניתי. "עוד חודש תרצי?" שאלתי.
"לא יודעת" היא ענתה.
"ועוד שנה? ועוד שנתיים? חמש?". היא לא ענתה.
אולי המילים "אומץ", "ביצים עם ציפוי טיטניום" או אפילו "דביל" הכי מתאימות כאן, כי איך אפשר בנקודה כל כך נמוכה לחשוב על משהו אחר. אבל אני ידעתי, ידעתי באותה נקודת זמן איפה אני רוצה להיות בעוד חמש שנים, ידעתי לא רק מה אני רוצה, ידעתי מה אני צריך. וזו לא חוכמה גדולה לבוא אחרי חמש שנים ולהגיד לעצמי "ואללה, זה היה רעיון טוב!".

החוכמה האמיתית היא לבחור בזמן אמת את אותה נקודה בזמן עתיד ולהגיד לעצמך "לשם אני רוצה להגיע" ולהתחיל לסלול את הדרך-לא-דרך בתוך הג'ונגל הסבוך של החיים עם מצ'טה חדה לעבר היעד הלא נודע תוך הקשבה רגישה למצפן הפנימי.

מיקי וטל (צילום: אור גליקמן)
.הנס הזה כבר בן ארבע - הוא לא במקום ולא תחליף, הוא בנוסף
|
צילום: אור גליקמן
שלושה חודשים יעברו עד שנשב אצל רופא הנשים הפרטי (כן, פרטי, את הרגע הזה החלטנו לחגוג באינטימיות המתבקשת, יעלה כמה שיעלה!) והקשבנו לדפיקות הלב שלו. תמונת העובר השתקפה על המוניטור והרופא שאל אם אנחנו רוצים לדעת אם זה בן או בת. הבטנו זו בזה וידענו שזה באמת לא משנה, העיקר שהוא/היא יהיו בריאים.

"טוב, זה בן, הנה הבולבול" הוא סימן על המסך ושנינו התחלנו למשך את האף כי פה כבר אי אפשר היה לעצור את הדמעות, ואלה היו דמעות של אושר מהולות בעצב.
יצאנו החוצה והחלטנו לא לחזור לעבודה אחרי רגע שכזה. ישבנו בבית קפה סמוך והתרגשנו. כלומר אני מאוד התרגשתי והיא גם התרגשה וגם הייתה עצבנית. ככה זה אישה בהיריון. במצב רגיל הייתי ממליץ לכם לא לרגש או לעצבן יותר מדי אישה הרה, איכשהו לקראת שבוע 12 אתה עלול להרגיש שאתה חי עם נהג משאית של מפעלי ים המלח שעושה את כביש סדום-ערד שבעים פעם ביום, והאמינו לי, אתם לא רוצים לריב עם הנהג הזה על חניה, לא כדאי.

השאלות עפו באוויר אחת אחרי השנייה: אין אפשר בכלל לחשוב על תינוק חדש עכשיו, איך נקבל אותו, איך הוא ייראה, מה נגיד לו כשיגדל, אם הוא יהיה דומה לו? ואם הוא לא יהיה דומה לו? מותר להיכנס לבית עלמין במצב הזה? מה אנשים יגידו? אולי ירימו גבה? בטח אנשים יעשו את החישוב, אולי הייתי בהיריון כבר לפני האסון. אמרתי לה שלא אכפת לי מכל מה שהיא אמרה עכשיו. תגיד, היא המשיכה, נקנה לו בגדים חדשים או שנשתמש במה שיש?

"אני קונה הכל חדש" אמרתי בטון החלטי. "עגלה חדשה של האקספנסיב, עם ריפוד עור לידיות, כזו שמסיעים בה בני מלוכה, אוטו נורמלי (למרות שאני בכלל רוכב על אופנוע), הכל מהניילונים. הכל חדש חוץ מהסטריליזטור, אף אחד כבר לא יפחיד אותי יותר".

ככה זה הורות בגיל ארבעים. אתה קצת יותר פיקח, קצת יותר מבין, קצת הרבה-פחות לחוץ, קצת פחות מפחד. התקרבתי אליה וחשפתי את בטנה שכבר גדלה ולא היה אפשר עוד להסתיר. נשקתי לה קצת מתחת לפופיק וליטפתי אותה דקות ארוכות בלי לומר מילה. אם לפני שלושה חודשים היה ספק קטן לגבי הצעד המשמעותי הזה, עכשיו גם הוא התאייד.

מיקי ארגמן ועומר (צילום: צילום ביתי ,צילום ביתי)
רק אחרי כמה ימים אחת האחיות תספר לי שהוא זה שטיפל בעומר לפני תשעה חודשים
|
צילום: צילום ביתי
הימים עברו לאט, הבטן גדלה וגדלה, ואני המתנתי בסבלנות. כי בגיל ארבעים אתה קצת יותר סבלני, קצת יותר נהנה מהדרך וקצת יותר בריא. נפשית. הימים המשיכו לחלוף ולפעמים היא בכתה, ולפעמים היא צחקה אבל רוב הזמן היא פשוט הייתה יפה. קבענו תאריך עם הרופא, ככה זה במשפחה שלנו, כולם נולדו בקיסרי. מצד אחד ההתאוששות קשה יותר, מצד שני, יום חמישי זה יום המזל שלנו בלידות. היא שכבה שם בחדר הניתוח ואני לידה אוחז בחוזקה בידה ומזכיר לה שעוד כמה רגעים נעבור את זה יחד.

המנתחים בצד השני של הווילון החלו במלאכת השליפה ותוך כדי כך דיברו על מה הם הולכים לאכול היום בצהרים ולמה כדאי ללכת למסעדה הזו ולא לשנייה. היא ואני בשיא הלחץ והם מקשקשים על תפריטים. לרגע שאלתי אותם אם אפשר להחליף נושא כי זה לגמרי לא לעניין, בטח כי היא בצום כבר כמה שעות, והם מצדם שאלו אותי אם אני רוצה לעבור לצד השני של הווילון. אמרתי שאני מוותר.

שניות לאחר מכן הוא היה בחוץ, צבע עורו בהיר וללא שיער על הראש. הוא קצת בכה וכשנחת בין זרועותיה, היה נדמה שהוא נרגע. הוא נולד בריא, שלם, בלי שריטה, אולי ידע לאן הגיע. בחדר הניתוח השתררה דממה ארוכה ולרגע אחד היה נדמה לי שכולם יודעים את ההיסטוריה המשפחתית.

"תשמע, עברתי המון לידות פה, אבל זו הלידה המרגשת ביותר שהייתה לי אי-פעם" לחש לי רופא הילדים כשביקשתי לשאת את הרך הנולד בידיי. רק אחרי כמה ימים אחת האחיות תספר לי שהוא זה שטיפל בעומר לפני תשעה חודשים וגם בשבילו הייתה זו סגירת מעגל. אחרי ארבעה ימים הוא הגיע הביתה ואתו הגיעה כמות אדירה של אופטימיות, אושר וגם שמחה. הוא לא במקום ולא תחליף, הוא בנוסף, חשוב לי לומר.

***
השנים חלפו והיום הנס הזה כבר בן ארבע. הוא בא כהרגלו באחד הערבים וביקש "אבא, תקרא לי את בייגלה". באמצע הסיפור הוא עצר לרגע ושאל "אבא, איפה עומר?". נשמתי נעצרה, לא ידעתי מה לענות לו אבל הוא לא חיכה לתשובה. "עומר לא פה, עומר אצל סבתא שלו והוא כבר לא יחזור".

עוד על הסיפור המרגש ועמוס ההשראה של מיקי ארגמן על אובדן, אופטימיות והרבה אושר - היכנסו לקופסה 2.0

לטור הקודם של מיקי