הורים
מיקי ארגמן ועומר (צילום: צילום ביתי ,צילום ביתי)
צילום: צילום ביתי

"אבא לא אמור לקרוא קדיש על בן"

"פורים זה חג שמח וגם חג קצת עצוב, אולי כמו כל החיים שלנו עכשיו. שילוב של צחוק ובכי באותה נשימה". לפני חמש שנים, מיקי ארגמן איבד את בנו בן ה-8 בתאונת טביעה מטלטלת. היום (שישי), הוא יגיע לבית הקברות שוב לאזכרה השנתית

מיקי ארגמן | mako | פורסם 06:23 10.03.17 

שנה גודל אות

הימים הנוראים הם עשרת הימים שבין יום ההולדת שלו ליום הפטירה הרשמי. זה לא שהימים האחרים בשנה קלים במיוחד, אבל איכשהו הימים הנוראים הם ימים קשים יותר, אולי כי כל דבר מזכיר אותו.

זה מתחיל חודש לפני, כשכולם שואלים מתי תהיה האזכרה השנה, ואני מנסה לדחות את ההחלטה כאילו זה ישנה משהו. החלטנו לקיים את זה ביום שישי בבוקר, ככה שיהיה נוח לכולם. בשישי הזה זה יום הנישואין שלנו וגם יום ההולדת שלו, ולא סתם יום הולדת, בר-מצווה. במקום לעלות לתורה, אנחנו עולים לקברו. שישי בעוד שבועיים הגדולה קבעה מסיבת פיג'מות אז נשארנו עם שישי של פורים. ופורים זה חג שמח וגם חג קצת עצוב, אולי כמו כל החיים שלנו עכשיו. שילוב של צחוק ובכי באותה נשימה.

תחושת הקושי חוזרת בכל בוקר בימים הנוראים והמאמץ הדרוש כדי לצאת מהמיטה בבוקר רק הולך וגדל. חמש שנים אחרי ואני כבר מתורגל. אני חושב שבשנה השנייה או השלישית החלטתי שבימים הנוראים אני לא מחמיר עם עצמי, לא נלחם בזה. הכאב שוטף אותי כמו גל עוצמתי בים סוער והיום אני מבין שאין לי סיכוי נגד איתני הטבע. גם אם אנסה להתנגד, אחר כך יבוא עוד גל, גדול יותר, חזק יותר. וגם אם אעבור אותו, אחריו יבואו עוד ועוד הרי-גלים, ובסופו של דבר הטבע יתיש אותי. אז היום אני פשוט צולל מתחת לשצף הגלים, לא מתנגד ושומר את האנרגיות היקרות כל-כך לשלב מאוחר יותר, כשהים יהיה רגוע.

ושלא תתבלבלו – חמש השנים שעברו לא עושות את זה קל יותר, הכאב לא מתכהה. זה אני שהתרגלתי לבכות בצפייה בפרסומות לשקדי מרק או למכונית יוקרתית. זה אני שלמדתי לחיות עם הכאב. זה אני שהתרגלתי לתחושת הבטן המתהפכת והמתכווצת כל בוקר מחדש. כמו אדם שידו הימנית נגדעה ויש רגעים במהלך היום שהוא בטוח לגמרי שהיא שם, אפילו מצליח להזיז אותה, "כאב פנטום" קוראים לזה.

והימים הנוראים מתעצמים בשבוע שלפני כי צריך להודיע לכולם ויש גם לוגיסטיקה. ברגעים האלה אני מודה לעולם הטכנולוגיה, לפייסבוק ולווצאפ, כי מספיקה הודעה אחת וכבר כל העולם יודע. כל הדודות והחברים כבר מתורגלים, מי מביא מה, כמה אוכל להכין ואולי השנה נכין עוגה בלי גלוטן האישה שואלת. האמת? לא אכפת לי. בימים הנוראים הזמן שלי עומד מלכת ולא משנה לי כלום. בימים הנוראים השעון הפרטי שלי נעצר, רעשי הרקע מושתקים, שום דבר לא דחוף, הכל יכול לחכות.

ואז עובר שבוע ואבא שלי שוב שואל אם השנה אני רוצה לקרוא קדיש. "את הקדיש קורא הבן על האב ולא להיפך" אני מזכיר לו את מנהג הדת "וחוץ מזה, כתבתי את הקדיש שלי בעצמי, כמו כל שנה". יש לו תמיד מה להגיד, לאבא הזה שלי, אבל לטיעון המוחץ הזה הוא אף-פעם לא מוכן.

בסוף, הרגע הזה מגיע. הרכב נעצר ברחבת בית העלמין ובכוחות לא מוסברים אני מצליח לצאת ממנו. באופן לגמרי מפתיע, משנה לשנה מגיעים יותר ויותר אנשים. אין לי מושג למה, אולי בזכות הסיפור הזה שלו, אולי תחושת ההזדהות, אולי כי כל אחד מהנוכחים רוצה לעצור רגע את החיים שלו, להעביר את הנייד למצב טיסה ולהיזכר בעצמו מה באמת חשוב בעולם הזה שלו.

מיקי ארגמן ועומר (צילום: צילום ביתי ,צילום ביתי)
"הוא לא הולך לשום מקום וגם אני לא"
|
צילום: צילום ביתי
הצעדה אל החלקה נראית ארוכה מתמיד ומלווה בעיקר בעצירות של חיבוקים ותמיכה. אימא שלי תלחש לי "אנשים מחכים" ואני אעצור לרגע ואגיד לה שאין מה למהר. הוא לא הולך לשום מקום וגם אני לא, ואחתום בחיוך. והיא תבין, גם אם לא ממש תסכים.

כי הרגע הזה, הרגע הקשה הזה שעומד להתחיל כולל בתוכו תהליך של היטהרות. אני אזכור להרים את מבטי ולהתבונן סביב. החלקה בטח כבר התמלאה כולה במצבות של אנשים שהיו להם חלומות שלעולם לא יוגשמו עוד, והשהכל יגמר, והאנשים יתפזרו אט-אט, אני אשאל את עצמי בשקט לאן אני עוד רוצה להגיע ומה עוד אפשר להגשים.

רגע קצר לאחר מכן, דוד-ציון-ביטוח-לאומי ישאל אם זה בסדר לקרוא "קדיש" ואימא שלי תגיד לו שכן, בטח, מותר ואפילו רצוי. וברגע הנכון כל מי שנשאר יגיד "אמן" ואבא שלי ירגיש טיפה יותר טוב.

עוד על הסיפור המרגש ועמוס ההשראה של מיקי ארגמן על אובדן, אופטימיות והרבה אושר - היכנסו לקופסה 2.0

לטורים הקודמים של מיקי:
>> "לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי יוצא מוקדם"

>> מיקי ארגמן שינה את חייו בעקבות מות בנו