"אבא, אני רוצה להגיד לך משהו בסוד", היא לוחשת לי רגע לפני שאנחנו יוצאים מהבית עם כל הקינוחים והסירים, העגלה של הקטן, וחמישים מוצצים ספייר בכיסים. "בסדר מתוקה, רק ניכנס לאוטו ונגיע לסבתא ואז תגידי לי" אני עונה ומנסה להיזכר אם לקחתי את ההגדות או לא.
למרות כל הלחץ שמסביב, למרות שהקטן הפך את הבית כבר מהבוקר ולא ישן דקה, ואין בכלל ספק שהוא לא יגיע ל"אחד מי יודע", למרות כל אלה, החלטתי עם עצמי לפני כמה ימים לא להתעצבן. לא להתעצבן כשאשתי לא תהיה מוכנה בזמן, לא לרוץ איתה כמו משוגע מחנות לחנות רק כדי להגיד שקניתי בגדים חדשים לכבוד החג, אפילו לא לעשות פרצוף כשהיא תגיד שאת החג עושים אצל אימא שלה (הערת הכותב: "מים חמים עם מלח זה לא מרק").
אחרי ניסיונות שכנוע קשים על סף הטלטול סטייל ג'ורג' החוקר, הם חגורים במושב האחורי ואנחנו יוצאים לדרך. לדרך אמרתי? הפקקים שממתינים לנו עד לסבתא מאיימים להוציא אותי משלוותי, אבל אני לא מוותר. אני מתבונן במראה לעבר המושב האחורי השמאלי, זה שמאחורי הנהג, זה שכבר חמש שנים ריק, בדיוק כמו הכיסא של אליהו הנביא, והלב שוב נמעך. לא שהוא לא נמעך בנסיעות אחרות, רק שבערב החג המעיכה היא מקודשת יותר, צחורה יותר, מגיעה עם פסקול של ארבע הקושיות וילד בוכה על שלא מצא את האפיקומן, בכי שגרם לסבתא להכריז יום אחד שהשנה כולם ימצאו את האפיקומן, כל אחד בתורו, מהגדול ועד הקטן. ככה זה אצלנו במשפחה מאז אותו יום ארור, המטרה חשובה אבל הדרך עוד יותר.
חוזרים לפקק שנראה כמו יציאת מצרים הפרטית שלי. האוטו מתקדם לאט לאט ומדי פעם מישהו מזגזג בין הנתיבים. אני מחליט להישאר בימני ולא לצפצף. מישהו פעם אמר לי באיזו הדרכת נהיגה שהוא אף פעם לא מצפצף. "מה זה צפצוף בעצם?" הוא אמר בטון של רבי. "זה כאילו להעביר את האחריות לצד המצופצף" הוא קבע.
אני גונב עוד ירוק מהבהב כשהבינוני מאחורה אומר שיש לו פיפי. אני נזכר בהבטחה שלי לאלוהי הסבלנות, עוצר בצד ויוצא אתו החוצה. הוא מוריד את המכנסיים הלבנים עד לרצפה, הם ממש נוגעים בחול שעל הקרקע ושולף את הזרנוק. הוא עושה פיפי ארוך, ארוך מאוד ומסביר במתיקות אופיינית שהוא משקה עכשיו את הצמחים כדי שיוכלו לגדול. ערב החג, פקק, מכנסים לבנים, הקבוצה המשפחתית מטרטרת עם כל משפחה שהגיעה והמתיקות שלו ממיסה אותי כל פעם מחדש. 
אנחנו מגיעים לרחוב של סבתא ואין חניה אז אשתי מבקשת לרדת עם הקטנים ואני בסופו של דבר חונה בדאבל-פרקינג על אי-תנועה וגלגל אחד באוויר. אני מתרחק מהאוטו עמוס בידיים ונועל את האוטו עם השלט בפה. ידיים מלאות קינוחים, תיק על הגב וצרור מפתחות בפה, וכל מה שאני חושב עליו זה איך אצלצל באינטרקום ללא יד חופשית. היא אלופה האישה הזו שלי כי אני רואה שהיא שמה אבן בדלת הכניסה לבניין והשאירה לי את הדלת פתוחה, אפילו שלחה את אחד הבני-דודים שיעזור לי עם הסחיבות. ככה זה משפחה גדולה, תמיד מישהו יבוא לעזור לך.
אני נכנס למטבח וסבתא רבקה ברצלונה בשיא ההכנות, מתפנה לרגע לקחת ממני את הקערה ואומרת חג שמח. כולם כבר פה, אף אחד לא הבריז. "טוב שלא נסעתם ליוון", היא מוסיפה ואני אומר לה שהיא יודעת שאני לא טיפוס בורח, בוחר להתמודד. יש משהו ממלא בהתמודדות עם קושי. בהתחלה זה מאוד קשה, אחר כך מתרגלים ובסוף, אחרי שעברת את המכשול, פתאום הוא נראה לך לא כזה גדול, לא כזה מסובך. פתאום אתה מבין כמה עוצמה וכוח יש בבחירה להתמודד.
וגם הרבה דברים טובים מגיעים עם ההתמודדות הזו, כמו פרופורציות לחיים והיכולת להיות נוכח ברגע. אני קולט שיש כמויות של אוכל שיכולות להספיק לאומה שלמה ומחליט לא להפציץ בעיקריות. חתיכה קטנה של צלי בקר, אולי שוק קטן של עוף, כף אורז והרבה ירקות. לגבי הקינוח עדיין לא החלטתי, אולי כן, אולי לא, אולי רק יישור קטן ונראה כבר אז.
אני באמצע המסע הפרטי שלי לחירות אמיתית
אחרי סבב קצר של חיבוקים ארוכים ונשיקות אנחנו מתיישבים כולם סביב השולחן. מה לעשות, הכיסא הקבוע שלי נמצא בדיוק מול התמונה הגדולה שלו שעל הקיר ומבטינו נפגשים רגע לפני שהקטן שופך על עצמו שני ליטרים של תירוש. אני לא יוצא משלוותי, אפילו לא תזוזה קלה, כי היום אני באמצע המסע הפרטי שלי לחירות, חירות אמיתית. מסע של חירות שבו אני מפסיק לשאול את עצמי מה אני רוצה ויותר מתרכז במה אני צריך. הייתי רוצה אופנוע חדש עם מנוע אדיר ועוצמתי, אבל מה שאני באמת צריך זה קטנוע 125 סמ"ק זריז ויעיל שיאפשר לי להשתחל בפקקי היום-יום בדרכי לעבודה.
בדיוק כשאני בוחר צבע לקטנוע החדש שלי בדמיונותיי, אני מקבל מרפק מגיסי שיושב לידי שהגיע הרגע שלי לקרוא. אני שואל אותו איפה והוא מסמן לי בהגדה. נפלתי על ארבעת הבנים. ככה זה אצלנו, כולם קוראים, אפילו הגדולים. אני אקרא את החכם ואחי את הרשע. הוא בן ארבעים ושש כבר אבל הרוויח את זה ביושר אבא שלי יוסיף כמו בכל שנה וכולנו שוב נצחק כאילו זו הפעם הראשונה שהוא אומר את זה.
כשנגיע לאליהו הנביא, סבתא רבקה תפתח את הדלת, תמזוג שתי כוסות ותכין שני כסאות פנויים, אולי אליהו יבוא ויביא עמו את הנכד האהוב שלה, היא בטח חולמת.
בסוף, כולנו נשיר בצעקות להט ובמכות שולחן את "אחד מי יודע", הגדולה תתיישב על ברכיי ותגיד לי "אבא, רציתי להגיד לך שיש לי חבר. הוא הציע לי חברות בווצאפ ומחר אנחנו הולכים לאכול בגלידה הצהובה".
אני אתן לה חיבוק ממושך, אנשק לה את הלחי הבשרנית ואדע שכנגד כל הסיכויים, הבאתי את המשפחה שלי לארץ המובטחת. חג שמח!
>> בפעם הקודמת: איך הצלחנו שלא להתגרש אחרי שעומר מת