אם אתה מוכן לזומבים, אתה מוכן להכל

טל במצברוח טוב מהבוקר; אנחנו נוסעים לתערוכה של הישרדות והוא מתרגש כמו ילד. "מה יהיה שם?" נבו שואל כשאנחנו במכונית.

"יהיו שם אנשים משוגעים שחושבים שסוף העולם מגיע והם רוצים להתכונן", אמרתי.

"מה זה סוף העולם?" ניצן שאל.

"הם פוחדים שיקרו דברים רעים כמו סופה או מלחמה", טל ניסה להסביר, "ואז לא יהיו בכלל מים או שאי אפשר יהיה לצאת מהבתים, ולכן הם אוספים מראש הרבה אוכל וציוד, כמו פנסים או אולרים".

כשהוא הציג את זה ככה הייתי חייבת להודות שזה לא נשמע כזה מטורף. בכל זאת, באמריקה יש אסונות טבע שאנחנו בארץ לא מכירים, ובאמת הגיוני להיות מוכנים.

"אז למה הם משוגעים?" גם נבו תהה.

מוכנים לתסריט הגרוע מכל

לפני שבוע טל ראה פרסומת לתערוכה והודיע שאנחנו נוסעים, ואני שמחתי מאוד. רציתי להציץ מקרוב על התופעה החריגה של האמריקאים שתמיד עושים עליהם סדרות בדיסקברי צ'אנל, אבל טל התלהב בקטע אחר. "אני אוהב את הדברים האלה", הוא הודה, "אם לא הייתי מתבייש גם אני הייתי בונה בחצר בונקר ואוסף קופסאות שימורים ופילטרים לטיהור מים וקשתות וחצים".

"אבל אתה לא פוחד מסוף העולם", אמרתי. "אתה חושב שהם באמת מאמינים בסיפור הזה של יום הדין?"

"אני חושב שהם עושים את זה קצת כי זה כיף", הוא ענה. "זה משחק מאתגר, להצליח להיות מוכן, לדעת להסתדר בכל מקרה. לי זה חשוב בקטע של מנהיגות ואחריות. אני רוצה להיות מסוגל להנהיג כל סיטואציה, קיצונית ככל שתהיה. לקחת אחריות ולדעת לצאת מכל מצב חירום".

מדי פעם יש לי מחשבות כאלה על מה הייתי עושה במקרה של אסון כזה או אחר, אבל זה יותר בקטע של אם אני שומעת עכשיו יריות בקניון אני נשכבת על הבנים ופחות בקטע של איך אני אחמם ואאכיל אותם שבוע בבית תחת מצור של שלג ובלי חשמל. אחרי רעידת האדמה בנפאל לפני שנתיים התחלתי לדמיין מה טל ואני היינו עושים אם זה היה קורה לנו, זה הרי לגמרי היה יכול לקרות לנו, היינו בדיוק באותם מקומות בהימלאיה כמה שנים לפני. מה היינו עושים? איך היינו שורדים?

אני מכירה כל מיני מקרים כאלה של "ליד": חברים שנתקעו במסלול בגרוזיה בקצה של מצוק בלי מפה ובלי אוכל, חברים אחרים שמצאו את עצמם עם חבר פצוע ורחוקים מהכביש בטיול בנגב, והיו צריכים לסחוב אותו על הגב יום שלם בשמש ובלי מים. אבל הסיפורים האלה תמיד נשארים ברמת ה"זה התחיל להיות מסוכן" ותמיד נגמרים בסוף טוב. אולי זה בגלל שהחברים שלי, כמו טל, יודעים איך להתנהל במקרי חירום.

בשביל להיטמע בין השרדנים ("פרפרס", Preppers באנגלית) חבשנו כובעים עם צבעי הסוואה ואני גם עשיתי תחקיר אינטרנטי קטן לפני שיצאנו מהבית. למדתי שהפרפרס נערכים בכל מיני דרכים ליום בו הסדר העולמי המוכר לנו יתפרק והם יישארו אדונים לעצמם: הם אוספים ציוד ומזון לשעת חירום, בונים מקלטים עמידים, מתאמנים בנשק ובהגנה עצמית ורוכשים מיומנויות של הגשת עזרה ראשונה.

"אנחנו אנשים רגילים, אנחנו אימהות ואבות, אחים ואחיות, דודים ודודות. אנחנו רופאים, עובדי תברואה, שוטרים, אנשי צבא, עובדי דואר ומורים. אנחנו מוכנים לתסריט הגרוע מכל", קראתי באתר הרשמי של "כוח התגובה להתפרצות זומבים", קבוצה של פעילים מרחבי ארצות הברית שמתאמנת ומחכה לאפוקליפסה. "'זומבי' יכול להיות כל דבר, מאדם הנושא מגיפה מתפרצת, מטורף או פושע שרוצה לפגוע במשפחה שלך ולגנוב לכם את האוכל והציוד", היה כתוב שם, "האפוקליפסה יכולה להיות הוריקן, רעידת אדמה, התמוטטות פיננסית, אסון אקולוגי כתוצאה מהתחממות כדור הארץ או התקפה של טרור, וזו יכולה להיות מתקפת זומבים. אם אתה מוכן לזומבים, אתה מוכן להכל".

הבנתי שהאמריקאים משתמשים בזומבים בתור שם קוד. "הסיפור של הזומבים זה רק בשביל הכיף", אומר מייסד "מחנה שורדי הזומבים" בווידאו שמצאתי באתר של המחנה, המציע קורס הישרדות של יום או של כמה ימים. "אנחנו מלמדים מיומנויות הישרדות אמיתיות, שיכולות לעזור בכל סוגי האסונות". למשל, במחנה לומדים איך להניע מכונית גם כשאין לך את המפתח שלה, כי מסתבר שתרחיש כזה קורה הרבה מאוד כשהעולם נחרב, וגם מקבלים הכשרה ב"זומביטסו", אמנות לחימה מקורית שמתמקדת בנטרול זומבי שתוקף אותך בתנוחה הקלאסית עם הידיים שלוחות קדימה.

אבל בתערוכת ההישרדות עצמה הייתה הרבה פחות נוכחות של זומבים ויותר נוכחות של ציוד עלית וגאדג'טים לשורד המודרני. היו שם אמנם חולצות של "כוח התגובה", אבל גם קשיות מיוחדות שמטהרות כל מים מזוהמים; מטחנת קמח ידנית; חרב גמישה שהנדן שלה נכרך כמו חגורה סביב המותניים, ונשלפת בהפתעה בעת צרה; צנצנת עם דבש שאין לו תאריך פג תוקף, הוא פשוט נשאר טרי ואכיל לעולמי עולמים (אני הייתי יכולה ליהנות מדבר כזה); ושק אלומיניום אטום שהכיל 5,000 זרעים, כי יום אחד את יכולה למצוא את עצמך בעולם שרוף ואז כדאי שתוכלי לגדל משהו, גם בשביל שיהיה לך מה לאכול וגם נגיד כי כל עתיד הפוטוסינתזה של כדור הארץ יהיה על הכתפיים שלך.

שונאים יהודים אבל מעריצים את ישראל

לפרפרס יש מונחון משלהם. ליום הדין הם קוראים WTSHTF (ראשי תיבות של When the Shit Hits The Fan, בתרגום מילולי "כשהחרא פוגע במאוורר") והכוונה היא ליום הקטסטרופה, היום בו הציביליזציה תתמוטט. לתיק פינוי, המקביל האפוקליפטי ל"תיק לידה", הם קוראים Bug-out bag. בתערוכה ראינו תיק פינוי שיש בו את כל מה שאדם צריך לחמישה ימים של הישרדות.

"תסתכלי, בכל תיקי ההישרדות האלה תמיד יש חפיסת קלפים", טל הראה לי.

"הגיוני", עניתי, "אני יכולה לדמיין הרבה שעות מתות שצריך להעביר בימים כאלה".

על במה קטנה הרצה מומחה לאפוקליפסה שטען שהוא חזה מאה אחוז מהאסונות האחרונים שהתרחשו בעולם, ושהוא יכול לדעת בוודאות שאם הילארי הייתה זוכה בבחירות זה היה גורם לשואה גרעינית. בדוכן של המטבע האינטרנטי, הביטקווין, הסבירו לי שאם יום אחד הכסף יאבד את ערכו בגלל משבר כלכלי חריף, עדיף שלכל אדם יהיו גם כמה מטילי זהב וגם ביטקווין, כדי שיוכל ליהנות מהאופציות. בדוכן אחר איש שעל החולצה שלו היה כתוב "9mm beats 911" הראה לנו תחבושת אישית מיוחדת שפותחה על ידי ה-  IDF(צה"ל), "הצבא הטוב ביותר בעולם".

"היי, על החרב הזו יש צלב קרס", טל קרא לי מהדוכן הסמוך. "יש לכם עוד כאלה דברים של נאצים?" שאל את המוכרת.

"לא", היא ענתה לו ברצינות, "היו לנו כמה אבל אלה נחטפים מהר".

"זה אחד המקומות היחידים בהם שונאים יהודים אבל מעריצים את ישראל", טל לחש לי.

בקצה האולם עמדו שני רכבים ממוגנים, בתוך כל אחד מהם דירה קטנטנה ומאובזרת עם מיטה ושולחן וטלוויזיה. מאחוריהם התקיימה סדנת תפרים: כל משתתף ישב כשמולו מונחת על השולחן רגל של חזיר, והמדריך (מטעם החברה עם השם הנפלא "דום אנד בלום") הנחה איך לתפור אותה. ממול היה דוכן של ארגון שמוכר ציוד הישרדות למשפחות מעוטות יכולות, עם הסלוגן "בשביל לשרוד לא צריך הרבה כסף".

כשיצאנו הודיתי בפני טל שאולי יש משהו בהתכוננות הזו. אולי גם אני צריכה באמת לחשוב יותר על היערכות לשעת חירום.

"הראשונים שימותו בשעת חירום יהיו חבורת המפגרים האלה פה, תהיי בטוחה", הוא אמר.

"מה? למה?" שאלתי אותו מופתעת.

"כל המקום הזה זועק מתפיסת מציאות מעוותת", הוא אמר. "את כל מה שיש פה אפשר להשיג באייס קנה ובנה, אין צורך לשלב בזה שנאה להילארי, צלבי קרס וזומבים. הם לקחו את זה צעד אחד קדימה, וזה מה שהופך אותם למפגרים. זו כאילו הם חיפשו עוד דרך להתמודד עם שעמום, אז הם הפכו את משחק הוידאו שלהם למציאות. אף אחד מהאנשים האלה הוא לא אדם הגיוני, ולכן כל אחד מהם ימות בשלב מוקדם מאוד של האסון: ישתה דלק, תאונת ירי, ייפול מאיפשהו, ידרוס את עצמו".

"אלה אנשים שגדלו עם התעמולה והמניפולציות של המפלגה הרפובליקנית, והפנימו מסרים לפיהם הממשלה עצמה היא הבעיה, לפוליטיקאים לא אכפת ממך כי הם עסוקים בלתת כסף לשחורים, למקסיקנים ולעניים, ובשעת הצורך אתה תמצא את עצמך לבד", הסביר לי נמרוד, החבר הישראלי-אמריקאי שלנו שיודע לתרגם לנו הכי טוב את החיים באמריקה. "הם חיים על food-stamps, מקבלים ביטוח בריאות דרך Obamacare ושולחים את הילדים שלהם לבתי ספר ציבוריים, אבל הם בכל זאת חושבים שסוציאליזם זאת מילה גסה. ההתנהגות שלהם היא אנטי-סוציאלית מובהקת. הם מאמינים שבשלב מסוים הממשלה תקרוס מסיבה זאת או אחרת, ויש להם דעה מאוד צינית על טבע האדם בסיטואציה הזאת. הם חושבים שכולם ירצו לגנוב מהם או להרוג אותם והם רוצים להגן על עצמם. לא אכפת להם משאר האוכלוסייה בכלל, אין להם שום רגש אחווה".

"זה נראה כאילו סוף העולם הוא קצת פנטזיה חולנית של האנשים האלה", אמרתי לטל כשנכנסנו למכונית בדרך חזרה. "כאילו הם רק מחכים שכל המנגנונים החברתיים יקרסו. הם לא רוצים חברה. הם רוצים עולם שבו כל אחד דואג לתחת של עצמו".

"יודעת מה, את צודקת", טל אמר כשהתנעתי את המכונית, "הם לא מתכוננים לסוף העולם, הם מנסים לגרום לו להגיע".

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

בשבוע שעבר סיפרתי לכם שאני לא זורקת כלום מהמקרר