הורים
משתדרגת באמריקה (צילום: צילום ביתי)
להכין תחפושת הלווין, לארוז מתנה, אוכל לגן
|
צילום: צילום ביתי

רשימה #5401: אנשים שהתקשרו אליי ביום ההולדת

סבתא שלי הייתה אישה שרושמת הכל: מתנות שקיבלה ללידה של אבא שלי ב-48', מוצרים חשמליים שיש בבית ובאיזו שנה הם נקנו, תכולת המזנון בסלון. עד הרגע האחרון היא המשיכה לרשום, לנסות להשליט סדר בחיים שהולכים ונגמרים. כל כך אנאלי, כל כך לא גמיש. כל כך אני

נועה יחיאלי | | פורסם 15:29 09.03.17 

שנה גודל אות

סבתא שלי מאוד אהבה רשימות. היא הייתה ארכיונאית במקצועה, אבל תיעוד היה בשבילה הרבה מעבר למקצוע, זה היה יותר כמו תחביב, או דרך חיים, אולי אפילו צורך. כל השנים היא כתבה יומנים, אבל לא כאלה משתפכים שמתארים הרהורי לב אלא פשוט כתבה באופן פרקטי ונקי פרטים חשובים שראויים להיכתב, איפה היינו היום, מה עשינו, את מי פגשנו.

בשנים המאוחרות, כשהיא התחילה להקליד את כתבי היד האלה למחשב, היא נתנה לי לקרוא את היומנים. הם היו כתובים במונוטוניות משמימה, אבל אותי הם ריתקו: היא סיפרה שם איך היא וסבא שלי עמדו על סיפון האנייה וראו בפעם הראשונה את ארץ ישראל, והיה שם תיעוד מדוקדק של השנה הראשונה בחייו של אבא שלי, מפורט לפי חודשים. בין היתר היא כתבה שם כמה הוא "קיבל במשקל" מדי חודש, ואחת לכמה עמודות הבליחה פתאום המילה "צילמנוהו": לצלם תינוק היה אז אירוע חשוב, נדיר, שיש לאזכרו ברישומים.

מתנות שקיבלנו להולדתו של נעם 1948

  •     סלושה ושלמה – חולצה ורודה רקומה
  •     לאהק'ה – גרבי משי
  •     יוכה וירחמיאל – נעלי בית
  •     פרניה – צנצנת זכוכית
  •     דוד חיים - קומקום חשמלי
  •     חברי המספוא – ספר של רמברנט
  •     הלה וסטשק – מטפחת ראש
  •     גיסיה ויצחק - ספלים מחרסינה
  •     ז'ניה - כרית רקומה

תאריכים

  •     מרץ 1959 נכנסנו לשיכון ותיקים
  •     ינואר 1977 שיפוץ בבית עד יולי
  •     נובמבר 1984 סיוד וצביעה בבית
  •     וידאו קיבלתי מעליזה ונטע 1999
  •     אוגוסט 2008 רכשתי מזגן משוכלל תמורת 4,250 ₪
  •     אפריל 2008 קיבלתי הליכון שעוזר לי להסתובב בחדר (מקל קיבלתי חודשיים לפני זה)
  •     2006 – ניקוי המדפים בחדר הגדול משני צדי הדלת (רק 4 מדפים עליונים)

משתדרגת באמריקה (צילום: צילום ביתי)
תחביב, דרך חיים או צורך
|
צילום: צילום ביתי
הייתה לה רשימה לכל דבר. רשימת המתנות שהביאו החברים ללידה של אבא שלי ב-1948, רשימת המוצרים החשמליים בבית ובאיזו שנה הם נקנו, רשימת שיפוצים בה מעודכן מתי סיידו ומתי החליפו את השיש ומתי תיקנו את החלונות, רשימה בה מפורטת תכולת המזנון בסלון שלה. הייתה לה רשימה שנקראה "קורות המחשבים שלי", בה היא פרטה באיזו שנה התחילה לעבוד על מעבד תמלילים אינשטיין, באיזה חודש פרמטו את ההארד-דיסק ומתי הגדיר לה הדוד שלי את תיקיית התמונות המשפחתיות כמצגת מתחלפת בשומר המסך. אל הרשימה הזו השתרבב בשלב כלשהו המשפט מלא הרגש "זה אוצר שלא יסולא בפז. כל חיינו המשפחתיים משתקפים בצילומיו".

רשימה של האנשים שהתקשרו אליי ביום ההולדת, רשימה של רעיונות למתנות מגניבות שאתן לאחרים, רשימה של כל המסעדות בתל אביב שאכלתי בהן, רשימה של כל הגברים ששכבתי איתם. יש לי רשימת אריזה שכתבתי ב-2005 ואני עדיין משתמשת בה עד היום, היא טובה לכל סוג של נסיעה – מסוף שבוע בברלין ועד לטרק באנדים, והיא ממוינת לקטגוריות כמו "בתיק הקטן", "לתנאי מזג אוויר קשים" ו"סידקית". 

משתדרגת באמריקה (צילום: צילום ביתי)
לזכור ודבר לא לשכוח
|
צילום: צילום ביתי

משתדרגת באמריקה (צילום: צילום ביתי)
ניו-יורק? בית אבי חי? נמרוד? מכונת יריה?
|
צילום: צילום ביתי
כשהבנים שלי נולדו הייתי רושמת באובססיביות באיזה שעה הם ינקו וכמה שעות הם ישנו (לא רשמתי מתי צילמתיהם), ובהמשך רשמתי גם איזה ציוד תינוקות העברתי לאיזו גיסה. שבועות לפני שטסנו לאמריקה עשיתי רשימה של מה יש לי לחסל ולארוז בבית וכמה זמן מוערך אשקיע בכל דבר – לחיסול המשחקים של הבנים הקצתי שעתיים, למגירת הלבנים שלי רבע שעה.

כשבנינו את הבית החדש שלנו ישבתי וכתבתי רשימה מפורטת של כל החפצים שיש לי, מרמת הפינצטה ועד שמלת הכלה שלי, ואז מיינתי אותם בדמיון לפי חדרים וארונות ולפי הרשימה הזו תכננתי את כל פריטי הנגרות החדשים שהזמנו, ככה שאני יודעת בדיוק איפה אני הולכת לשים כל מקלון אוזניים בבית החדש כשנחזור לישראל. כרגע יש לי כמה רשימות פעילות כמו רשימה של אנשים במדיסון שאפשר להזמין למדורה בימי ראשון, רשימה של דברים לבקש מישראל אם מישהו מגיע (וופלים עלית, סקוצ'ים, סמרטוטי רצפה) או רשימה של מקומות בוויסקונסין שחייבים לראות לפני שחוזרים. יש לי רשימה אחת שאין לי שום מושג מה הכותרת שלה; אני לא יודעת מה המשמעות של כל אחד מהערכים שרשומים בה ובטח שלא מבינה מה הקשר ביניהם. ניו יורק, מגזין, בית אבי חי, מכונת יריה, לילי, גינצבורג. מה זה? אולי זו רשימה של דברים שצריך לרשום ברשימות, כזו שרשמתי לעצמי בחטף כשלא הייתי פנויה לשבת ולהתמסר לעבודת הרישום באופן מסודר.

תכולת המגירה התחתונה במזנון (רשימה של סבתא שלי):

  •      מכתבים של נעם מהצבא 72'
  •     קטעי עיתונות מפעולות בצבא של נעם 67'
  •     קופסת עלית: ברכות לימי הולדת, נגטיבים לא ידועים
  •     תמונות של ברוך ושלי בגרמניה, בקפריסין
  •     מודעות אבל לזכר נפטרים
  •     עבודה של נגה נכדתי על סבתא מרים + תעודה
  •     יד ושם אישור קבלת דפי עד של המשפחה
  •     מכתבים מנטע ומעליזה, ברכות להולדת נועה 81'

מה אשים בארון נישת הכניסה לבית (רשימה שלי):

  •     מגירת "דברים שאין לי כוח לסדר כרגע וגם לו היה לי לא הייתי יודעת איפה לשים" (בלון. מפתח שאנחנו לא יודעים לאן הוא אבל לא רוצים לזרוק. מטען ישן)
  •     אולטרסול, אלתוש, חומר לעקיצות (עזרה ראשונה ליציאה שאני לא רוצה שתהיה במקלחות)
  •     אינטרקום, תאורת חירום, מטענים
  •     כמה עטים ודפדפת זמינה
  •     בטריות

כמה שזה אנאלי, כמה שזה לא גמיש, כמה שזה מעיד עליי. אני רושמת לעצמי נושאים שלא אשכח לדבר עליהם עם בני משפחה או חברים בטלפון, ואני אשכרה יושבת עם הרשימה ומנהלת את השיחה עם עט ביד, מסמנת "וי". אני מנסה לרכז מחשבות ורעיונות ורצונות בטבלאות מסודרות באקסל, כדי שהם יהיו לי בהישג יד מול העיניים ולא בבלגן בתוך הראש, שאני אוכל לטפל בהם ביסודיות ולא להשמיט שום דבר. אני מנהלת את החיים בצ'ק ליסט אחד גדול, וזה אמור איכשהו להשליט סדר, לארגן את הקיום שלי לכדי אירוע שניתן להפיק אותו. אני לא חושבת שיש הרבה דברים שגורמים לי ליותר סיפוק מאשר משימה ביומן שהודגשה במרקר – סימן לביצוע שהושלם.

"תגידו, אתם מכירים את הקטע שהיה לסבתא עם רשימות? שהיא הייתה רושמת כל דבר?", שאלתי את ההורים שלי השבוע.

"אוי זה היה משגע אותי", אמא שלי ענתה, "איך שהיינו מגיעים אליה לביקור היא הייתה שואלת אותנו 'באיזו שעה יצאתם מהקיבוץ'?"

"היא רצתה לקבל סטטיסטיקה של משך הנסיעה שלכם", הסברתי, "גם לי הייתה תקופה שהייתי מתזמנת ורושמת באופן קבוע כמה זמן בדיוק ארכו לי נסיעות".

"מה זה חשוב?" אבא שלי הזדעק.

"את לא כמוה, את לא רושמת 'קמתי בעשר וחמישה' ו'יצאתי מהבית לכלבו בעשר עשרים וחמש'", אמא שלי אמרה.

"האמממ", אמרתי, "האמת שלא, אבל הרעיון הזה לא זר לי לגמרי. חלק מהרשימות של סבתא מאוד מזכירות לי את עצמי בכתה י' נניח, כשהייתי יכולה לרדת לרמת המה עשיתי בכל דקה. עם השנים קצת למדתי להרפות".

"אלה הן פעולות מיותרות לחלוטין", אבא שלי אמר, "ברשימות כותבים דברים פרוזאים, לא שטויות".

"אז למה אני עושה את זה, אבא?" ביקשתי תשובה.

"זה סוג של כפייתיות", הוא השיב.

 כמו סבתא שלי, יש לי גם רשימות שהן יותר רישומים, תיעוד שוטף אבל יבש של החיים, איפה היינו היום, מה עשינו, את מי פגשנו. יש לי צורך לעקוב אחרי דפוסים שהם חלק מהחיים שלי. למשל, אני רוצה להיות מסוגלת להסתכל אחורה ולהגיד באיזו שעה אחרי הצהריים טל היה חוזר מהעבודה בזמן שהייתי בחופשת לידה עם נבו, או כמה פעמים בלי להגזים באמת היינו קמים בלילה לניצן, או אחת לכמה סופי שבוע הייתי נוסעת הביתה להורים כשגרתי בתל אביב, או מה בעצם עשינו בכל השבתות בחורף במדיסון כשאי אפשר היה לצאת מהבית. אני עושה את זה בשביל איזו מטרת על עתידית משונה, כאילו שיום אחד אני ארצה לעשות לעצמי מין סיכום על איך נראו החיים שלי ואני אצטרך סימוכין. נראה לי שגם סבתא שלי הייתה כזו, היא רצתה לזכור, וככל שהיא הזדקנה והזיכרון שלה נחלש היא נאחזה ברשימות שלה יותר ויותר.

בשנים האחרונות שלה, כשכבר לא היה לה כוח להקליד יותר, הרשימות הפכו לצעטאלאך, כאלה פתקים קטנים מרובעים שגזרה מדפי טיוטה. היא הייתה רושמת לעצמה כל דבר כי ידעה שתיכף תשכח, והרשימות האלה היו מפוזרות ברחבי הבית והיא הייתה תועה מחדר לחדר, לא זוכרת מה הלכה להביא ולא זוכרת איפה הפתק עליו כתבה ומה חיפשה.

היא נפטרה לפני שנה בדיוק. הרשימות האחרונות שכתבה מעציבות אותי. יש לה רשימה בה היא כותבת אילו פריטים מהדירה שלה עוברים איתה לדיור המוגן ואילו נשארים מאחור. כתב היד שלה הולך ומתערער, הופך לבלתי קריא, מתעקש להשיג מעט שליטה בסיטואציה שכבר לא מנוהלת על ידיה – בזמן ההוא היא כבר הייתה מבולבלת מדי בשביל לקבל החלטות או להוביל או לנהל, והילדים שלה ניהלו את הכל בשבילה, ניהלו אותה.

 מה עובר

  •     כיסא נדנדה
  •     חלק מהמזנון 1.80 עומק 0.60
  •     מיטה + שולחן
  •     קוטל חרקים
  •     2 הליכונים
  •     ארון תרופות במקלחת

מה נשאר בדירה אחרי המעבר

  •     השולחן המרובע בחדר הגדול.
  •     מדף הפרחים היבשים.
  •     מדפי הספרים.
  •     וילון בחדר הגדול.
  •     ארגז מצעים מתחת למיטה.

משתדרגת באמריקה (צילום: צילום ביתי)
מה עובר: שידה עם הארכיון, כסא נדנדה
|
צילום: צילום ביתי
משתדרגת באמריקה (צילום: צילום ביתי)
מה נשאר: הפסלים מפורצלן, התמונה של עליזה, הפרחים המיובשים
|
צילום: צילום ביתי

אני מאוד מזדהה עם רשימות החיסול האלה. בעוד חמישה חודשים אנחנו מפנים את הדירה שלנו במדיסון וחוזרים לישראל, זו תהיה תקופה מבולגנת וקשה ואני כבר התחלתי לרשום ולתכנן מראש במטרה שלא לאבד שליטה. אבל המעבר שלנו והמעבר של סבתא הם לא בדיוק אותו הדבר, הם אפילו לא דומים: סבתא שלי חיסלה את החיים שלה ברשימות האחרונות האלה. אנחנו עומדים להתחיל חיים חדשים. ובשבילי ההתחלה החדשה היא כמו מין יום דין כזה, יום מואר של אחרית הימים שבו אוכל למרקר את כל המשימות ברשימה כי המבצע יסתיים ואני ארגיש שהצלחתי, שניצחתי, שהשגתי, ואז אולי אני אוכל לנוח לכמה דקות, רגע לפני שהעמוד יתמלא ברשימות חדשות.

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

בשבוע שעבר גיליתי מה זה להיות יהודיה באמריקה האנטישמית