המילה "אמא" נשמעה 68 פעמים במהלך אחר הצהריים אתמול. 30 מהן היו "אמא, תביאי לי", עשר פעמים זה היה "אמוש, תקני לי", שמונה פעמים זה היה "אמא, תנגבי לי" ועוד 20 פעמים "אוף אמא! את מעצבנת/את לא מבינה כלום/אני לא חברה שלך". איך שלא תסובבו את זה, הם קראו לי 68 פעמים. ספרתי, נשבעת באמא.
אוטוטו שמונה שנים לתוך האמהות, ואין לאן לברוח. אני אמא כשאני עושה קניות, אמא כשאני מכבסת, תולה ומקפלת, אמא כשאני רואה חדשות, ואני אמא כשאני עושה שופינג – הרי בסוף זה תמיד להם. אמא כשאני עושה פיפי, כשאני מתקלחת וכשאני מתאפרת. אני אמא כי אליי מתקשרים משלל המסגרות ("מה אני אעשה אמא, אני לא זוכרת את הטלפון של אבא") וגם אז לא שוכחים להזכיר לי אמא של מי אני. אמא של אדווה? היא משלשלת, אמא של אוהד? חסר לו לחם ללא גלוטן, אמא של אלה? היא מגהקת. או משהקת. או משהו.
וזה לא שאני נורא מיוחדת, הרי כל האמהות סביבי הן אמהות בדיוק כמוני. גם הן נקראות למשימה עשרות פעמים ביום, גם להן מגישים באיסוף מהגנים ערימת דפי A4 מקומטים עם הטייטל "יצירה מהגן", וגם אותן תזהו מנדנדות ילדים בגני שעשועים. לעתים גם לא ילדים שלהן.
אבל לפעמים, בתוך כל הכיף הזה, יש כמה רגעים שבהם אני שוכחת שאני אמא לשלושה ילדים. הם לא רבים, אבל כשהם מגיעים, הם נעימים לי מאוד. מזכירים לי שבתוך אמא לילי, יש גם איזה אחת שלא חושבת על שום דבר מלבד על עצמה. כמו פעם, ממש ממש מזמן. בגלגול קודם.
1) בהופעה של אמיר דדון
אני אדם אובססיבי, גרופית בדם. לא פלא שאוהד בן החמש משוכנע שהוא סופרמן, זה גנטי. כבר מגיל צעיר הייתי ננעלת על דמות ולא משחררת. זה התחיל מדייב גאהן (סולן דפש מוד, שהיה אב ילדיי בגיל 13), עבר לאדי וודר (סולן פרל ג'אם, שהיה המאהב הסודי), אביתר בנאי, ריבר פניקס המנוח, הית' לדג'ר המנוח (אני חזק בז"לים) והיד עוד נטויה. בכולם הייתי מאוהבת עד כלות, עיוורת מאהבה, מכורה לכל דבר שקשור אליהם.
הייתם מצפים שזה יעבור לי מתישהו אחרי גיל 30. אבל אז הכרתי את אמיר דדון. כלומר, את המוזיקה שלו. והתאבססתי מחדש. אחרי שפקדתי חמש הופעות בכמה חודשים, ופעמיים "עלובי החיים" ("אמא, את עוד פעם הולכת לאמיר דדון הזה?!"), אני יכולה לומר באופן הכי פתטי שיש: אני מעריצה. טוב, נו, אני אחרונת הגרופיות. משהו במפגש החשוך הזה עם המוזיקה המעולה, הקול המהפנט, העוצמה של השירה והנוכחות הבימתית הופכים אותי לאותה טינאייג'רית מגוחכת שמצחקקת מכל מילה שהוא זורק בהופעה. ואני מתמסרת לרגע.
אבל אמיר דדון הוא בעצם שם קוד לרגע הזה, שכל העולם נמחק. אני שוכחת את הכביסה שלא קיפלתי, הנזלת שלא ניגבתי, החיתול שלא החלפתי. אני כאן, אני לא מתבזבזת. אני הכי ברגע, ושאף אחד לא יקרא לי אמא ב-60 דקות הקרובות. מה שמוביל אותי לרגע הבא.
2) בסקס
קצת אחרי שהילדים התחילו לצאת לעולם, כל המחשבות שלי בסקס היו עליהם. זה התחיל בחשש שהם יתעוררו ונגמר בפחד המשתק שהם יגלו את אמא על אבא, או להיפך, או כל אפשרות אחרת שהשתיקה יפה לה. אבל היום, ברוך השם, הם ישנים ממש חזק. אז סוגרים את הדלת, מתמסרים לרגע (לכל חמש הדקות כולן), ואני שוכחת שאני אמא של מישהו. או של כמה.
3) מיד אחרי הפיזורים
כמה ממים כבר נכתבו על הרגע, כמה גיפים נוצרו – והכל אמת. את מכניסה את הילדים למסגרות, רוקדת את ריקוד הפיזורים (אמיתי, יש לי אחלה כוריאוגרפיה לרגע המכונן הזה), נכנסת לאוטו ומפעילה רדיו. ואת נוסעת חמישה קמ"ש בפקק שלא נגמר באיילון. וכולם צופרים כמו משוגעים. לי זה נשמע כמו שקט מופתי ביחס לבוקר שהעברנו בלהכין שלושה קטנטנים ליציאה מהבית. וזהו. אני לא אמא עכשיו. אני עוד אחת בפקק ששומעת דיסק. אתם כבר יכולים לנחש של מי.
4) בחו"ל
זה לא קרה הרבה, למעשה כמעט בכלל לא. בתוך שמונה שנות הורות טסנו פעם אחת לבד לחו"ל. אבל היינו בכמה וויקאנדים סוערים בזיכרון. בהתחלה את חושבת שזה יהיה פסיכי להתנתק. ואז את מגלה שזה יותר קל מלהגיד "זה לא רקוב זה דבש". המוזיקה הזו שמשמיעים גלגלי המזוודה בכניסה לדיוטי פרי היא כמו צליל מהפנט שמעביר אותך לעולם אחר. עולם שבו יש רק ילדים של אחרים, ובעולם הזה יש אנשים ששותים קפה חם וקונים בשמים במבצע וחושבים איפה לאכול בערב וכמה לישון בצהריים. עולם כזה של חו"ל. ולפעמים בעולם הזה, אני פוגשת משפחה עם ילדים שמזכירים קצת את שלי, ואני כן נזכרת שיש לי ילדים בבית. שלושה אני חושבת.
5) באימון כושר
פעמיים בשבוע אני עושה סקוואט ושוכחת שאני אמא. מלבד שלפוחית השתן שלי שלא שוכחת. זה האימון הכי גיהינום שאני מכירה, ואני חוזרת אליו פעמיים בשבוע כמו מניאקית. מתכופפת, מרימה, יורדת לסמוך-קום, עולה ל-TRX, מרגישה כל שריר שלא ידעתי שקיים בגוף שלי ומזיעה ממקומות שלא הכרתי, מקללת כל מאמן ומאמן שמעמיס עליי עוד משקולת אבל מה? שוכחת שאני אמא. פשוט כי אין לך זמן לחשוב על כלום. רק על הסוף ההוא שמגיע, ובכן, אף פעם, הרגע שבו נעשה מתיחות ואני אעוף משם. עד הפעם הבאה שאבקש עוד.
6) בעבודה
אני לא כותבת את זה רק כדי לקבל העלאה, אלא כי זה קורה באמת. כשאני בעבודה, ברגעים האלה שאני לא מקבלת עשרות תמונות בוואטסאפ מחוג מוזיקה בגן, או טריליוני הודעות על מי מביא מה לל"ג בעומר, או טלפונים שאדווה משלשלת, אלה מגהקת ואוהד נטול גלוטן, אז יש לא מעט שעות שבהן אני כל כולי בעבודה. ביצירה, בכתיבה, בחיפוש אחר הדבר הנכון בא, בישיבה שלא נגמרת. ונשבעת באמא, זה כיף.
7) בדייט עם חברות
הנה עוד משהו שלא קורה הרבה. אבל כשאני כבר נפגשת עם חברות, אני גאה לומר שהגענו לשלב כזה שאנחנו לא מדברות רק על הילדים. לפעמים, לא תאמינו, אנחנו מדברות על, ובכן, כלום ושום דבר. בדיוק כמו שסיינפלד רצה.
בסופו של יום, בין כל הרגעים האלה, שנגמרים ממש מהר (חוץ מהכושר), אני הכי שמחה שהטיקט שלי בחיים זה אמא של אלה, אוהד ואדווה. בסוף, קלישאתי ככל שיהיה, אין על הרגע שאת חוזרת הביתה מהעבודה ושלושה בנדיטים קופצים לך על הראש, מרסקים אותך לרצפה, ואומרים לך: "אימוש! אני רוצה מים!". היי, עוד מעט אף אחד מהם כבר לא יעשה את זה, אז תנו לי ליהנות מהרגע.