הם גידלו אותה 15 שנה כמו שמגדלים סוס מרוץ. היא תמיד ניצחה, אפילו השיער המהגוני שלה הבריק כשהריחה תחרות. הייתה מיומנת בזינוק לשריקת הפתיחה, ממוקדת ביריביה ובמיקומם על המסלול. בגיל צעיר יותר, אמא שלה הייתה אומרת לה ולאחיה "נראה מי יגיע ראשון לאמבטיה". היא זכרה היטב את המרוצים האלה: איך תדחוף את אחיה הגדול, איך הגוף שלה יתמלא באדרנלין מנצח, איך אחותה הקטנה שוב תבכה שנוצחה, איך תרגיש כשתלעג להם "אחרון הוא ביצה מסריחה". "ועכשיו", היא אומרת, "תראי מה קרה. עכשיו אני הביצה המסריחה".
בגיל 15 היא הפסידה בפעם הראשונה ומאז השיער שלה הפסיק להבריק. הבחור שאותו רצתה ושבזכותו התמלאה באדרנלין בחר במישהי אחרת. ולא סתם במישהי אחרת, הוא בחר בחברה שלה, סוסת מרוץ גזעית, זהובה ומיומנת, שרמסה אותה בדרך לניצחון. כבר חצי שנה שהיא מלקקת את פצעיה, לא עולה על מסלול המרוצים. הציונים הנפלאים שנופפה בהם נעלמו, מהבלט היא נשרה עוד קודם, כשהבינה שהגנטיקה בגדה בה ושבלי גוף לולבי היא כנראה לא תצליח להיות הכי טובה. גם הבנות שתמיד היו סביבה כששידרה כוח והצלחה נשרו כשהבינו, לדבריה, שהיא כבר לא מובילה אף אחת, בקושי את עצמה. ""אין לי כלום יותר", היא מסכמת, "הפסדתי במרוץ ואצלי בלב אין מקום למפסידים. מי שמפסיד הוא ביצה מסריחה".
יש הבדל בין סביבה תחרותית לתפיסה תחרותית
אנחנו נוהגים לחשוב שכיוון שאנחנו חיים בעולם תחרותי, אנחנו חייבים להכין את ילדינו לניצחון, לשדה של תחרות. לאמן אותם להיות הישגיים ותחרותיים כדי שיוכלו לשרוד. מה שאנחנו לא רואים זה את המחירים של תפיסת העולם הצרה הזו. כי בתחרות, לעולם ימדדו המתחרים בשורה תחתונה אחת. אף אחד לא ישאל אותם אם הם נהנו מהדרך, מה הדימוי העצמי שלהם, אם הם עזרו למישהו או למדו משהו שלא ידעו. בתחרות רק אתה קיים, כל השאר מתחרים בך, אויבים, וכל הערך שלך יושב על מדף צר כל כך, כי במדף הגביעים יש מקום ראשון אחד בלבד. כל השאר לעולם ירגישו מובסים.
האם אתם רוצים לגדל את הילד שלא ידע לעולם את המתיקות והחסד שיש בהתחשבות במישהו אחר? את הקסם שמחלחל אל תוך הלב כשמוותרים ונותנים לחבר תחושה של מנצח? הייתם רוצים לגדל ילד שכל ערכו, כל הדימוי העצמי שלו, כל החוויה שלו, תשב על שורה תחתונה אחת? שיראה בכולם אויבים פוטנציאליים, שירמוס בדרכו כל מתחרה, שייהנה מהאוויר הדליל והמשכר של הניצחון, אבל גם יחוש את הקרקע נשמטת מתחת לרגליו בהפסד? הייתם רוצים לגדל את הילד שלעולם יתרכז במיקומם של אחרים בסולם ההצלחה ביחס למיקומו שלו? הייתם רוצים לגדל את הילד שיבזבז כל כך הרבה אנרגיות וחרדות רק משום שהוא עסוק במסלולים מקבילים של מתחרים פוטנציאליים? לא סתם אומרים שבודד להיות בצמרת. האם הייתם רוצים לגדל ילד שירגיש בודד, ואפילו לא בטוח שיהיה בצמרת?
אין סביבה הרסנית יותר לפוטנציאל האושר של אדם מסביבה תחרותית. אל תטעו, אנחנו חיים בסביבה תחרותית, על כך אין לנו שליטה, אבל על תפיסה תחרותית יש לנו המון שליטה. ובאופן פרדוקסלי, המנצחים האמיתיים במרוץ של החיים יהיו דווקא אלה שיוכלו להשקיע את האנרגיות שלהם בלהתפתח ולהתקדם לא על חשבון אחרים, לא ביחס לאחרים, אלא ביחס לעצמם. המנצחים האמיתיים יהיו אלה שלא יסתכלו בצלחות של אחרים אלא בצלחת שלהם, שידעו לשאול את עצמם - ורק את עצמם - אם הם מרוצים, מה חסר, מה אפשר לשפר, איך אפשר ליהנות, למה הם מתחברים ולמה לא, מה השלב הבא. כי במקום הזה יש הרבה יותר אנרגיות פנויות ליצירת קשר אנושי, לדיבור פנימי, לחשיבה יצירתית, לאופטימיות, לביחד, לאהבה עצמית.
אז בפעם הבאה שאתם שואגים "בואו נראה מי גומר ראשון מהצלחת", או "מי מתפשט ראשון למקלחת", תבינו שמה שאתם מלמדים אותם על הדרך זה יריבות, קשב חיצוני ולא פנימי, חוסר שיתוף פעולה, ובעיקר, אתם מוציאים אותם לדרך שבה אמנם תשיגו הגעה ליעד, אבל רק אחד מהם יצא עם תחושת ערך. וגם זה, עד הפעם הבאה שבה הוא יפסיד. אם כל כך דחוף לכם לתקתק את ההתלבשות או האמבטיה או את ארוחת הערב, תעשו תחרות מולכם, ההורים. שימו אותם ביחד, וכשאתם מפסידים דברו את ההפסד בקול רם: תגידו להם שעכשיו אתם מרגישים כמו ביצה מסריחה, ושאולי הם יכולים לעודד אתכם ולהזכיר לכם שאתם עושים כמה דברים אחרים ממש טוב, ושתחרות זה לא תמיד שווה ושאתם לא מתייאשים ושהיה כיף לנסות. תגידו להם שאולי בפעם הבאה תתחרו כולכם ביחד נגד השעון ואז כולם ייהנו גם אם השעון ינצח. כי כשנהנים ולא מוותרים ועוזרים אחד לשני, אז בעצם תמיד מנצחים.
ובוויכוח הפוליטי בשולחן השבת, אל תחזיקו באמת אחת; למדו אותם תמיד לשאול שאלות, לחלוק על דעה של אדם אחר אבל לא לבטל אותו, ליהנות מעצם הדיון הסוער בלי לצאת מנצחים, כי אז תמיד מי שישב ליד ירגיש מופסד או מובס. תגידו בקול רם שהמנצח בעיניכם הוא מי שהקשיב הכי טוב לאחר, למרות שהצליח להתרכז גם בטיעון שלו. המנצח הוא מי שבחר את נושא הדיון, למד וחקר בו, נהנה מהדרך, לא התלהם למרות שהתרגז, לא התייאש למרות שלא היה לו סיכוי, לא ויתר על עצמו אבל התחשב באחרים. וגם במודל הזוגי שלכם, תחשבו טוב אם שוכנת שם תחרות, כי הילדים שלכם הם צופים מעולים, בעיקר של דברים שלא נאמרים. אז בפעם הבאה שאתם רבים מי ייקח יום חופש כשהילד חולה ומזכירים שאתם לקחתם בפעם הקודמת ושנמאס לכם לוותר על הכל, תנסו במקום זה לנהל דיון אמיתי ומתחשב של שיתוף פעולה, של צרכים אמיתיים, של ויתור והתחשבות. גם אם זה גובה מכם מחיר, תזכרו שלימדתם אותם דבר הרבה יותר חשוב מניצחון.
תחושת ערך, מסוכן לה להישען על דבר אחד. במקום של מנצחים ומפסידים התנאים צרים מדי, ותמיד זה יבוא על חשבון הערך שלהם בעיניי עצמם. המשימה ההורית החשובה מכולן היא ללמד ערך ומסוגלות עם תנאים רחבים. וזו ההכנה האמיתית לעולם תחרותי.