הורים
עינת נתן 15.3 (צילום: עינת נתן)
צילום: עינת נתן

אל תפחדו מרגשות שליליים

שלא יעליבו אותם, שלא יכשלו, שלא ישברו להם את הלב: כמה קשה לנו כשהילדים פוגשים רגשות שאמורים לבנות להם חוסן, לאמן אותם לדעת מה הם מרגישים בלי לדאוג שהעולם יפסיק להתקיים או שמישהו יחשוב עליהם דברים רעים. אז אולי שחררו ותנו להם לריב עם האחים שלהם?

עינת נתן | mako | פורסם 09:45 16.03.17 

שנה גודל אות

כמיטב המסורת המשפחתית, שולחן יום ההולדת של בת ה-9 הוכן על ידי אחיה הגדולים בלילה אחרי שהיא נרדמה. נופחו בלונים, נפרשה מפת חג, סודרו מתנות במרכז השולחן, כל אח לפי יכולתו ולפי סגנונו: בן ה-17 הביא את ציוד יום ההולדת מהבגאז׳, בן ה-15 ניפח בלונים, בת ה-12 עיצבה את השולחן ובת הארבע נרדמה כשהיא "חושבת על ברכה". הבטתי בהם, עסוקים בשגרת יום ההולדת שטבעתי בסדר היום המשפחתי, וחשבתי לעצמי באיזו פשטות הם עושים משהו בשביל מישהו אחר, כמה חשוב לגדל ילדים שיכולים לאפשר למישהו אחר להיות באור הזרקורים ועדיין להרגיש תורמים ומועילים. איכשהו בימי הולדת הצלחתי עם העניין הזה. אולי בגלל שכולם מחכים לעוגה בבוקר, אולי משום שכל אח מחויב לברך, אולי כי הם יודעים שיגיע היום שבו יערך עבורם אותו השולחן ועליו מתנות קטנות שנקנו רק עבורם. למחרת, מיד אחרי כיבוי הנר, הריקוד המשפחתי והתקף הזעם של בת הארבע על העדר ביצת קינדר בשולחן יום ההולדת, ניגשנו לשלב הברכות. הגדולים כבר למדו איך לברך, הם מתחילים בתכונות טובות שיש לילדת החג, עוברים לקשר שלהם איתה או לדברים שהם אוהבים לעשות ביחד ואז מסיימים באיחולים (שהם בעצם מאחלים לעצמם) לשנה הבאה. ואז הגיע תור הצעירה שבחבורה לברך והיא הכריזה: "אני אוהבת אותך למרות שאני שונאת אותך".

האימון הכי טוב שיהיה להם

רגשות שלילים הם חלק בלתי נפרד ממערך הרגשות שאנחנו חווים ביומיום. אנחנו מרגישים כעס, קנאה, עלבון, עצב, השפלה ושנאה בדיוק כמו שאנחנו מרגישים שמחה, סיפוק, הנאה והתרגשות. אנחנו חושבים שתפקידנו לחסוך לילדים שלנו רגשות שליליים, ובתחילת דרכם זה קצת נכון. התינוק בוכה ואנחנו אמורים לספק לו מענה - לקחת ממנו את הרעב, לנשק ולאפשר לכאב להתעמעם, לנדנד ברכות עד שמגיעה השינה או לחבק כשהפחד מגיע. אבל ככל שהם גדלים, אנחנו אמורים להבין שמשאלת הלב שלנו "שרק לא יכאב לו, שלא יהיה לו עצוב, שלא יעליבו אותו, שלא יכשל, שלא ישברו לו את הלב" – אינה נכונה. כהורים אנחנו אמורים מצד אחד להמשיך ולהחזיק במשאלת הלב הזו, ומצד שני לאפשר להם לפגוש את כל הרגשות השליליים שיש לחיים להציע דווקא אצלנו בזירה המשפחתית.

עינת נתן 15.3 שירה בת ארבע (צילום: עינת נתן)
ציור של שירה, בת ארבע
|
צילום: עינת נתן

אנחנו שדה האימונים שלהם. אם הם יפגשו רגשות שלילים וידעו להכיל אותם כחלק מהחיים בשנים הקצרות שהם איתנו, הם יוכלו לצאת לעולם ולא להתרסק בכל פעם שהם מרגישים מנוצחים, מפסידים, כועסים או עצובים. אנחנו יכולים לתת להם את מתנת ההישרדות האנושית הגדולה מכולן: את היכולת להיות בתוך קשר אינטימי בלי להיבהל בפעם הראשונה שעוברת להם מחשבה שלילית על בן הזוג; לעבוד בסביבה תחרותית בלי להרגיש שהצלחה של מישהו אחר באה על חשבונם; לשרוד אכזבה מחבר קרוב עם יכולת לשוחח איתו על זה; להכיל תחושות כמו יריבות, כאב ואכזבה בלי להרגיש שזה סוף העולם או לפתח מנגנונים של קורבנות והאשמת החיים במר גורלם. אז למה אנחנו כל כך נבהלים מהם כשהם לא מרוצים? למה אנחנו כל כך ממהרים לתקן להם או לקחת מהם אכזבות? למה כל כך כואב לנו כשהם פוגשים רגשות שאמורים להכין אותם לחיים, לבנות להם חוסן, לפתח עבורם כלי כל כך חשוב בכדי להיות מאושרים? כנראה בגלל שאנחנו לא מספיק מיומנים במלאכה, הגיעו האחים שלהם.

"איזה אחים טובים אתם", אנחנו אומרים בנחת כשהם משחקים יפה. "תוותר לו, הוא כל כך בוכה", אנחנו שולפים מולם את המשאלה שרק לא יריבו, שיהיה שקט, שיעשה צדק. "תשמור על אח שלך", "תעזרי לאחותך", "תשתפי אותה במשחק", "תשחקו יפה ביחד", אנחנו מפזרים את הציפיות שלנו, כשמתחת יושב הסוד הגדול שאף אחד לא מעז לדבר אותו: הם יריבים! הם מתרגלים אחד כלפי השני קנאה על הציור שמצליח לגדול, על החמידות שיש לקטנה, על התכונות הבסיסיות שהוא נולד איתן ואני לא, על הקרבה לאמא או לאבא, על החיוך הממזרי, על החברים, המראה, הנעליים החדשות. הם הולכים לפגוש אחד מול השני כל רגש שלילי שיש ליקום להציע, בזמן שאנחנו צריכים רק לא להרוס. רק להביט מהצד ולברך על שדה האימונים, גם אם לעיתים הוא מרגיש כמו שדה קרב. אנחנו אמורים לשמוח מכך שהם פוגשים רגשות שליליים ואף אחד לא הולך לשום מקום. וכשהם מתנהגים פתאום אחרת, אנחנו אמורים לשאול אותם איך הם הצליחו להתגבר על הקנאה או השנאה או הכעס, ולהגיד להם איזה כוח יש להם שהם מצליחים עדיין להרגיש רגש כל כך מעצבן ובכל זאת להתגבר עליו ולמצוא שמחה או פתרון או הנאה.

אושר הוא תוצאה של המון תהליכים שליליים

בואו לא נמהר לתת להם להרגיש רע בכל פעם שהם מרגישים רע אחד כלפי השני ("אצלנו בבית אתם לא תרימו יד", "תירגע ואז נוכל לדבר", "למה אתה מתנהג ככה לאחות שלך, מה היא עשתה לך?"). בואו לא נפחד כל כך לתת לרגשות האלה שמות: "אתה כועס עכשיו, אני מבינה שזה מעציב אותך, גם אתה היית רוצה נעליים כאלה או מסיבה כזו או תכונה כזו ואתה מרגיש בלב שאתה מקנא. אתה יודע, גם אני קינאתי באח שלי כשהוא היה מצליח בלימודים בלי ללמוד בכלל ואני תמיד הייתי צריכה להכין שיעורים כי ידעתי שאין לי את זה כמו שיש לו"). אם לא נפחד להגיד להם שאפילו אנחנו, שאנחנו כבר מבוגרים, לפעמים מרגישים את הרגשות האלה ומנסים להתגבר עליהם, אולי נצליח לאמן אותם לדעת מה הם מרגישים ולתקשר את זה בלי לדאוג שהעולם יפסיק להתקיים או שמישהו יחשוב עליהם דברים ממש רעים. הם יוכלו להכיר בזה שזה רגש לא נעים אבל שהוא בסדר, הוא אמור להרגיש ככה בדיוק כמו שהוא אמור להתקיים. ואז אולי הם יוכלו להכיר את עצמם ולאהוב את עצמם גם כשהם לא במיטבם, ואולי גם לאהוב אחרים כשהם לא במיטבם, להבין שאלה רגשות אנושיים, שהם מגיעים ממקום מבורך של חולשה, ושאין צורך להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בלמחוק או לטשטש אותם.

עינת נתן 15.3 רונה בת תשע (צילום: עינת נתן)
ציור של רונה, בת תשע
|
צילום: עינת נתן

אם לא נבהל מהרגשות האלה, הם יוכלו ללמוד שלמרות הרגשות הסוערים שקיימים בתוכם הם עדיין מנהלים את ההצגה של חייהם ובוחרים כמה משקל לתת לרגשות האלה. הם כבר מכירים אותם אז הם יכולים להשוות רמת כעס כזו לאחרת שכבר חוו, רמת עצב שמצריכה בקשת עזרה מול רמת עצב שניתן להעביר במחשבות טובות, שיר באוזניות או מפגש עם מישהו אהוב. הם יוכלו לקבל שרגשות שליליים כלפי אחרים וכלפי עצמם הם רגשות שאולי עושים להם לא נעים, אבל הם חלק מהחיים, ובזכות העובדה שהם יוכלו להכיל את זה ולא להיבהל הם גם יוכלו לדעת מה הם צריכים לעשות בכדי להתגבר.

הרגשות השליליים הכי חזקים שאנחנו זוכים לחוות יהיו דווקא מול הקרובים אלינו מכל וזה לא סתם ככה. גם האמא שתצליח לקבל בתוכה את הרגשות השליליים שמתעוררים בה כלפי הילדים שלה, תהיה אמא טובה יותר. אבל בשביל זה אולי כדאי שנכיר בכך שאנחנו לא מושלמים, שאושר הוא תוצאה של המון תהליכים שליליים ומחשבות פנימיות, ושאנחנו לא באמת יכולים להפוך את הילדים שלנו למאושרים אם הם לא יכירו את עצמם במקומות לא מאושרים. וזה קשה כי דווקא שם אנחנו מגיבים מתוך משאלת הלב הראשונית שלנו, שרק יהיה להם טוב.

עינת נתן 15.3 מיקה בת 11 (צילום: עינת נתן)
ציור של מיקה, בת 11
|
צילום: עינת נתן

תחשבו רגע על כל האנשים המבוגרים שאתם מכירים, שבשנייה שכועסים עליהם הם תוקפים. הם לא יכולים להכיל את התחושה שמישהו כועס עליהם, כי כשיש מולם כעס הם נמחקים, ואז הם מגנים על עצמם בדרך הכי לא יעילה ומרחיקה שקיימת. תחשבו על אלה שנעלבים ומיד חייבים לסמן את המעליב כאכזרי או כטועה, ובכדי להוכיח שהם לא סתם מרגישים כל כך נורא, הם גם צריכים למחוק אותו מחייהם ולנתק קשר. תחשבו על אלה ששנים לא מצליחים לשמור על זוגיות יציבה כי ברגע שחולפת תחושת ההתאהבות הם פוגשים רגשות שיוצאים מגבולות ההנאה והאהבה והסיפוק, אז בטעות הם חושבים שזה לא זה, שכדאי להמשיך לחפש את ה"אחד" שאיתו הם ירגישו רק טוב ורק נעים. תחשבו על אלה שבכל פעם שהבוס לא מרוצה מהם או שאין להם תחושה נעימה ומשמעותית מבפנים, הם פורשים כי הם מרגישים במקצוע הלא נכון או לא מספיק מוערכים. תחשבו על אלה שלא יכולים לתת קול לכל הרגשות האיומים שמתעוררים אצלם כלפי עצמם, אז הם נאלמים או נאטמים או שוקעים בדיכאון, שגם אותו הם לא יכולים להסביר החוצה לעולם או לקרובים אליהם כי הם חושבים שאין אדם שיוכל להבין או להכיל את מה שהם מרגישים. תחשבו על כל האנשים הלא מאושרים, הקורבניים, הכועסים, הממורמרים שאתם מכירים. יכול מאוד להיות שמישהו שם בעבר הרחוק שלהם לא אפשר להם להרגיש בסדר כשהם מרגישים רע. להרגיש אהובים גם כשהם מבטאים רגשות שליליים. להרגיש שלמים גם כשגולש מהם רגש פגום. לאהוב מישהו למרות, ואולי גם בזכות, שהם מחבקים את השנאה אליו במקביל.

לכל הטורים של עינת נתן

לעמוד הפייסבוק של עינת נתן