ילדה שלי אהובה. כבר תשע שנים אנחנו מגדלים אותך, רואים בך את הטוב כדי שתלמדי לראות אותו בעצמך, מקבלים בסלחנות ובהבנה טעויות שלך כדי שתדעי שגם כשאת לא מספקת את הסחורה, ההנאה הכי גדולה היא להשתפר, ללמוד, להסיק מסקנות. לימדנו אותך איך להיות מנומסת בכך שהיינו מנומסים אלייך, איך לנהוג באחרים בנדיבות בכך שהבטת בנו מאירים פנים לחלשים, סולחים על תוקפנות, מפרשים לטובה מעשים של אחרים גם אם הם לא תואמים את דרכנו. תשע שנים עברו מאז נולדת ואנחנו רואים שכשאנחנו ברורים מולך עם הגבול שלנו, את תמיד מצליחה לעמוד בציפיות, להבין מתי מישהו אחר נגמר ואת מתחילה, לזהות את הגבולות של עצמך, להגיד מה נעים לך ומה לא, להתווכח כשצריך, לזרום כשנדרש, ובעיקר לזהות חוסר צדק או עוול ולדבר אותו בקול רם. ואני מרגישה שדווקא היום, דווקא בגיל תשע, אני צריכה לשוחח איתך על גברים ונשים, על כל מה שאת קולטת מסביבך בחדשות, על נושא כל כך מבלבל ולא ברור - גם לנו המבוגרים - שהכותרת שלו היא "הטרדות".
מתחת לכותרת "הטרדות" יושבות משימות חיים מורכבות כמו דימוי עצמי, סימון גבולות, אמת פנימית ובעיקר: מפגש עם זאבים. כן, כמו הזאב מכיפה אדומה, זה שהיא הוזהרה מפניו אבל הוא ברוב תחכומו התחפש לסבתא, התחזה למישהו אחר וטרף אותה. אלו המקומות שאת תצטרכי להיות בהם מאוד ערנית, מאוד מחוברת לעצמך, למה שטוב בעולם הזה וגם למה שרע.
למה אני מדברת איתך על זה בגיל תשע? האמת היא שאין גיל בו אסור או לא כדאי לשוחח על דברים לא נעימים, יש בעיקר את הבשלות שלי כאימא שלך לדבר איתך על נושאים שקשה לדבר עליהם. אני ואבא תמיד נחשוב שאת צעירה מדי, תמיד יהיה לנו צורך להגן עלייך ולתת לך הרגשה שהעולם הוא מקום טוב ובטוח. בגלל זה השיחה הזו קשה לנו, וזה לא באמת משנה אם נשוחח על זה בגיל תשע, שש או 13. מה שחשוב זה שהשיחה תהיה עבורך מפגש לא מכביד עם אינפורמציה מורכבת. אל תדאגי, אני יודעת שככל שיעברו השנים נוכל לדבר על זה מזוויות שונות, ושאם רק אסמן את השיחה הזו כחשובה, את כבר תשאלי. ככל שתגדלי וככל שנדבר על זה יותר, כך לאט לאט תביני כמה זה חשוב וכמה את יכולה להיעזר במילים החשובות שלי.
זה אף פעם לא קשור לשמלה האדומה
אז אני יודעת שאת הזאבים את כבר יודעת לזהות - בגיל צעיר יותר הסברנו לך שיש אנשים שחולים במחלה שאי אפשר לראות מבחוץ, מחלה של הלב ושל הנפש שלהם, והם מנסים לפעמים לעשות דברים שמהם צריך לברוח או לקרוא מיד למבוגר אחראי. אמרנו כבר שאם מישהו מציע לך טרמפ מבית הספר אסור לך לעלות איתו לרכב, אמרנו שהגוף שלך ברשותך, אפילו בגן לימדו אותך את השיעור החשוב הזה, ושאף אחד לא יכול לגעת לך בגוף. אולי קצת בלבלנו אותך כשאמרנו לך לתת נשיקה לסבא למרות שלא רצית, ועוד הוספנו ואמרנו "תראי איך סבא עצוב שאת לא מסכימה לשבת עליו", כנראה ששם קצת טעינו, היינו צריכים לתת לך תחושה שאת באמת יודעת הכי טוב איפה את נגמרת ומישהו אחר מתחיל, מתי את רוצה ומתי לא מתאים לך, גם עם אנשים קרובים, אפילו עם אבא.
ועכשיו את כבר רואה איתנו לפעמים חדשות ושומעת את הדיבורים מסביב, וזה כנראה זמן טוב לדבר איתך על הזאבים שמתחפשים ואותם קשה מאוד לזהות. אני מדברת איתך על זה כדי שתביני שאצלנו בבית מדברים על הכל, כי כשלא מדברים על נושא מסוים הוא לפעמים יכול להיתרגם לבושה, וכשמתביישים במשהו זה בדרך כלל כי חושבים "משהו איתי לא בסדר" או שלדבר על דברים מסוימים זה לא בסדר. ואז, כשהדברים האלה קורים, אנחנו שומרים אותם לעצמנו ולא משתפים אף אחד. אז קחי בחשבון שמדי פעם אנחנו נדבר איתך על דברים קצת מביכים, קחי בחשבון שגם אנחנו קצת מתביישים, אבל אין מצב שלימדנו אותך כל כך הרבה דברים ולא נדבר איתך על זאבים מחופשים.
1. זה לא קשור אלייך
אז קודם כל, תדעי שזה אף פעם לא קשור לשמלה האדומה של כיפה אדומה. אף פעם אל תחשבי שהמראה החיצוני שלך, דרך ההתנהלות שלך, הביטחון העצמי, השמלה הקצרה או אפילו הפתיחות שאת משדרת - הם אלו שגרמו או יגרמו למישהו קרוב או רחוק, מורה או מדריך, מכר או בוס (כשתהיי גדולה), לראות בך משהו שהוא רוצה לגעת בו, לחבק אותו או לשכב איתו (כשתהיי גדולה). את לא אשמה אם הגעת לסיטואציה שבה מישהו מציע לך הצעה מגונה כמו "בואי נחזיק ידיים", "בואי תשבי עלי", "תני לי ללטף לך את השיער" או "תני לי לגעת לך בגוף". אם תזכרי שזה לא קשור אלייך, שזה קשור אליו ולאופן שבו הוא מפרש את המצב, יהיה לך יותר קל להבין שאין לך במה להתבייש וששום דבר שעשית או אמרת לא נותן למישהו אחר את הזכות לעשות בך משהו שאת לא מעוניינת בו.
2. לפעמים לוקח זמן להבין
כיפה אדומה לא סתם שואלת את סבתא המון שאלות: "למה העיניים שלך גדולות כל כך, למה האוזניים שלך גדולות כל כך". לפעמים, בעיקר כשזה מישהו שקרוב אלינו, לוקח לנו הרבה זמן להבין שמדובר בזאב ולא בסבתא עם פיג׳מה במיטה. צריך המון אומץ בשביל להגיד "משהו לא בסדר פה". בהתחלה את תצטרכי להגיד את זה לעצמך, ואז בדרך כלל הפחד ידבר אלייך בחזרה: "ומה אם אני אגיד 'לא' והוא יכעס?", "ומה אם אצעק 'זאב' ובעצם הוא בכלל לא זאב?", או "בעצם הוא אמר לי שאם אני אספר אז אני אפספס סוכריה או ציון גבוה", ו"אולי זה רק בראש שלי ואני צריכה לזרום כי לימדו אותי שלפעמים צריך לעשות דברים לא נעימים כדי להצליח?". זה השלב שבו תצטרכי להתגבר על דפיקות הלב, על הפחד ועל הבלבול, ולהבין שאין מחיר לחופש שלך להחליט על עצמך. לפעמים את תביני את זה אחרי שכבר טעית או שאפשרת למישהו לעשות מולך משהו שמרגיש לך לא בסדר - תזכרי שגם זה בסדר, שאין מאוחר מדי כדי להכיר את הגבולות של עצמך, להגדיר מחדש משהו שהגדרת לא נכון, אין מאוחר מדי כדי להתייעץ או לספר לי או לאבא.
3. תצטרכי להיות אמיצה
מה שלא מרגיש לך בסדר, ידרוש ממך לפעמים פעולה אמיצה וקיצונית. בדיוק כמו שלימדנו אותך בגן שאם מישהו עושה או אומר לך משהו לא נעים, גם אם הוא חבר שלך, את צריכה להגיד לו "די! תפסיק! זה לא נעים לי". וכמו שלמדת בעצמך, שאם זה לא עוזר תמיד את יכולה לספר לנו או לגננת או למורה, גם פה יידרש ממך הרבה אומץ להגיד למישהו גדול או חזק ממך: "תפסיק! זה לא מתאים!". ולפעמים הוא יפסיק וזה עדיין ירגיש לך לא מתאים או לא נוח ואת תצטרכי לספר לחברה או לי או לכל אדם מבוגר שאת סומכת עליו, כי כשמספרים אפשר לחשוב ביחד מה הדרך הכי טובה להתמודד עם זאבים. לפעמים אולי תשלמי מחיר של בושה או של הפרת סוד, אבל את תצטרכי ללמוד לספר לעצמך שאת עושה את הדבר הנכון.
4. זאבים הם חלשים
אהובה שלי, תזכרי כמה את יודעת. תזכרי שגם כשהחיים מגישים לך סיטואציות בלתי אפשריות, תמיד קיימת אפשרות, תמיד הבחירה בידיים שלך. תזכרי שלפעמים הגוף שלך יודע יותר טוב מהראש, תזכרי שלפחד מזאבים זה נורמלי אבל להיכנע לזאבים זו לא אופציה. ואל תתני לזאב בודד לטשטש לך את הביטחון בעצמך ובעולם הנפלא שאנחנו חיים בו, עולם של אנשים טובים, של צדק, מוסר, גבולות וכבוד הדדי. קחי אוויר, לכי לבקר את סבתא החולה ושימי בסל כל טוב. כי לזהות זאבים, להתמודד איתם ולהתריע מפניהם זה לאמיצים. ואת, ילדה שלי, אמיצה.