התפריט הזה הפך אותי למתבגר עצבני וחשדן. אנשים מבית ומחוץ התחילו להעיר לי שאני הולך ומצטמק, ואני נהניתי מכל רגע. היה שווה לצום. היה שווה לצמצם באכילה.
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
מצד אחד היה בי קול שטני שלחש: אני רוצה להיעלם, אני רוצה להתנדף מהעולם הזה, מראש נבראתי לא מתאים אליו, אין לי מה לחפש כאן עוד הרבה, מיציתי בחיי הקצרים המון סבל וכאב, פשוט אין לי עניין בהם יותר. מנגד, היה קול שחמל עליי, כמו אב דואג שניסה להגניב לי עוד ביס קטן, עוד חום, עוד קצת ממה שכל כך חסרה נשמתי שקפאה מרגע לרגע ועצרה לי את הזמן.
אם ילדותי הייתה בוקר מלא בשמש ותקווה, עם אמא אוהבת וחופשיה ואבא מחייך, נעוריי היו שעות דמדומים אפלוליות ומסרים דתיים נוקשים, מלאים איסורים וחרמות.
מלחמה מול צבא לחמניות
באחד הערבים באותה תקופה קניתי לי כרטיס למופע פסטיגל. הוריי הפכו לדתיים מאוד, והיו להם השגות חמורות על כך שאני הולך למופע שנחשב בעיניהם לא צנוע ומבזה. באותו ערב הוריי ואחיי נסעו אל מחוץ לעיר, ואני חזרתי ברגל מהיכל הספורט באשקלון, שם הוא התקיים. נכנסתי הביתה, בטני מקרקרת מהצום וראשי כואב, והייתי מוטרד מאחד השירים שדבקו בו ולא נתנו לי מנוחה.
על השיש במטבח הריק עמדה תבנית בתוכה היו לחמניות טריות שאמי אפתה. הן הדיפו ריח משכר שסחרר אותי. הן נראו כל כך קורצות ושלוות, ולא הזיז להן שבתוכי התחוללה מלחמה של "לאכול או לא לאכול":
לא לאכול, כי כבר ערב וצמת עד עכשיו, אז עדיף לך לשמור לחמניה אחת למחר.
כן לאכול, כי כבר ערב וצמת עד עכשיו, אז למה שלא תאכל משהו ותלך לישון.
לא לאכול, כי כבר ערב ובוא נשלים עוד יום צום אחד ומושלם.
כן לאכול, כי אתה מסוחרר ומותש. השבוע צמת מראשון עד שלישי, ומרביעי בצהריים עד עכשיו, חמישי בערב.
לא לאכול. כן לאכול. ראשי עמד להתפוצץ. הסרוטונין שריחף באוויר איים להכריע אותי. אני עומד לבדי בשדה הקרב, מולי צבא לחמניות טריות ועגולות. הנשק שלי הן שתי רגליי. אני יכול לסגת, או להיכנע להן.
חזרתי למטבח, אחזתי בלחמניה, פרסתי אותה לשתיים, דחפתי לתוכה עלי חסה ובלסתי אותה כאילו מחר לא הולך להפציע. אכלתי ואכלתי, בכיתי ודמעתי. האונה הפרונטאלית שלי כמעט בקעה מהמצח, הלחמניות שעל תבנית האפייה התחילו להסתחרר מול עיניי. סיימתי לבלוס, המשכתי לבכות. למה עשיתי את זה? למה לא התאפקתי?
הגוף שלי התחיל להזיע והבטן החלה להתערבב. קרסתי אל תוך המיטה, לא ניגבתי את הדמעות, לא חלצתי נעליים, התעייפתי מהכל. הגוף שלי רצה לישון. הכדורים המשלשלים בתוכי המשיכו לדהור.
חלמתי שאני יושב ביציע של המופע שראיתי לפני כמה שעות, ברקע קולות שירה וספוטים צבעוניים. פתאום הרגשתי שאני לא מצליח לנשום. ניסיתי למחוא כפיים, אבל אין לי אוויר לשאוף ולהוציא. התעוררתי, הכל היה חשוך, הזעתי מאוד ולא הצלחתי לנשום. בהתחלה חשבתי שזה רודף אותי מהחלום, אבל מהר הבנתי שזה אמיתי, שזה כנראה מהכדורים.
ניסיתי לצעוק ולא יצא לי קול. ניסיתי לקום ונפלתי. בכוחות האחרונים תפסתי בכד חרס שהיה בסלון וניפצתי אותו על הקיר. חיכיתי שנייה, אבל אף אחד לא התעורר. אם מישהו מבני הבית לא יקום, אמשיך לאבד אוויר ואגסוס לאט עד שאמות. תפסתי כיסא והעפתי אותו בכוחות האחרונים לעבר השנדליר במסדרון. הנברשת התנפצה ועדיין לא שמעתי מישהו זז. כולם ישנו בקומה למעלה אבל לא הצלחתי לטפס במדרגות. כשאני כבר חצי מעולף, זחלתי לארון המטבח והוצאתי בקול רעש גדול את כל הסירים והמחבתות שהיו שם, ואז נפלתי בייאוש על הרצפה.
"מה קרה? מה קרה?", אבא קרא מלמעלה.
"זה אסי, קרה לו משהו, קרה לו משהו", שמעתי את אמא קמה ורצה במורד המדרגות.
"השתגעת? מה עשית לעצמך? מה קרה לך? אתה מוכן להגיד מה קרה לך?", אבא צעק עליי והרים אותי. אמא חטפה את מפתחות האוטו ונסענו לבית החולים.
דגש על נורמלי
במיון בית החולים ניקו לי את הקיבה. שאלו אותי אם ניסיתי להתאבד. אמרתי שלא, מה פתאום. רק רציתי להוציא מהגוף שלי את הלחמניה שאכלתי. "זה בגללך", אמרתי לאמא. "את אשמה שאת שמה לי פיתויים ככה על השיש". היא שתקה, לא רצתה להיכנס איתי לעימותים. כל המצב הזה היה חדש לה. היא לא הכירה אותי פתאום. כבר לא היה חשוב לה אם אני מנומס או חצוף, אם אני דתי או חילוני, אם אני רעב, או מצמצם. העיקר שאהיה ילד בריא ונורמלי, בדגש על נורמלי.
"זה ילד יש לו אנרקסיה", שמעתי את הרופאה מדווחת לאחות התורנית בחדר המיון במבטא רוסי. "אין מה לעשות בו. מקבלת אינפוזיה, משחררת הביתה".
אמא שלי רצתה לשמוע מה הם מציעים לי כטיפול. "מתחת לגיל 18 אין", היא השיבה בחצי חיוך, חצי חוסר אונים. "לנו יש כאן פסיכיאטריה, אבל זה ילד מבין. לא מתאים לשם, זה ממזר קטן יודע מה עושה".
חזרנו הביתה והבטחתי לאבא שיותר לא אקח כדורים משלשלים לעולם. אבל כשבחוץ התחיל חורף, הבנתי שהקיץ של חיי עבר כבר ושהנשמה שלי הלכה וקפאה. הלכה והסתגרה בתוך עצמה.
בטור הקודם: הורדתי 47 ק"ג בשלושה שבועות ולא רציתי להפסיק
בטור הבא: עכשיו גם אחותי בעניין של אנורקסיה?