אזעקת אמת: ילדים ופעוטות הגרים באזורים החשופים לאיום בטחוני מתמיד, סובלים מבעיות התנהגות חמורות יותר לעומת ילדים הגדלים במקומות פחות מאוימים. במקביל, אימהות מאזור העוטף מתקשות לשמוע בכי של תינוק יותר מאימהות אחרות - זו אחת ממסקנות מחקר שנעשה בקרב 131 אימהות וילדים בני עשרה חודשים עד 3.75 שנים, הגרים באזורים המאופיינים בחשיפה גבוהה ונמוכה לאיום בטחוני. את המחקר הובילה פרופ' נעמה עצבה-פוריה, פסיכולוגית התפתחותית, העומדת בראש מרכז דואט (לטיפול וחקר הגיל הרך) באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

נתוני המחקר משקפים את המשמעות של גידול ילדים באזור של סטרס כרוני, והם מחזקים את הצורך בהתערבויות מקצועיות מוקדם ככל שניתן, אומרת פרופ' עצבה-פוריה, בדגש על עבודה טיפולית עם הורים בראשית ההורות: "תינוקות ופעוטות מדברים דרך ההתנהגות שלהם כאשר הם מנסים לתקשר. בעיות שינה, הפרעות אכילה, חרדה, כמו גם התפרצויות וגילויי אלימות - מבטאות את הקשיים שהם חווים, והם נובעים מהלחץ הביטחוני המתמשך שהם שרויים בו".

למצוקת הילדים "תורמת" גם התנהגות ההורים בזמני משבר שמשפיעה על תפקודם. "יש לזכור שגם ההורים חשופים ללחץ מתמשך, ולכן היה חשוב לנו להבין את האופן שבו הם מתמודדים וכיצד הם מספקים מענה לצורכי הילדים", היא מוסיפה. כדי לבדוק זאת היא בחנה, יחד עם ד"ר כנרת לבבי, אם הדריכות של אימהות מהעוטף שונה, יחסית לאימהות באזורים מוגנים יותר, לאופן שבו יתפסו בכי של תינוק, שמסמל מעין "אזעקה אנושית"?

במהלך המחקר השמיעו לאימהות מהאזורים השונים קולות של בכי תינוק וביקשו מהן ללחוץ על כפתור כשהן לא יכולות לשאת את זה. אם נקביל זאת למציאות, מדובר על המהירות שבה ייגשו אותן אימהות לתינוק כדי להרגיע אותו, וכדי שהבכי ייפסק. "אחד הדברים שנמצאו הוא שהאימהות באזורי קו העימות התקשו לשאת את הבכי של התינוקות, וככל שהקושי גבר כך החמירו בעיות ההתנהגות של ילדיהן. תגובת האימהות השפיעה על הילדים באופן מובהק, בעיקר בקרב משפחות שגרו באזורים החשופים למתח בטחוני גבוה".

"מדד נוסף היה מדד המצוקה של התינוק, כלומר האם הפרשנות לבכי היא 'התינוק סובל וצריך שאעזור לו'. מצאנו שאימהות מהעוטף נטו לפרש את הבכי של התינוק כמייצג של סבל שלו, לעומת אימהות באזורים אחרים שנטו לכך פחות". לדבריה, התגובה שנבדקה היא רגשית, אבל התפיסה של הבכי משקפת את הפעולה שיכולה להגיע. "הן מרגישות במצב חירום. יש קולות של מצוקה אז הן מגיבות מהר יותר".

פרופ' נעמה עצבה-פוריה (צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן- גוריון בנגב)
פרופ' נעמה עצבה-פוריה|צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן- גוריון בנגב

 

"חשוב להדגיש", היא אומרת, "שאין זה אומר שיש פה איזושהי האשמה לאימהות שהן נותנות טיפול פחות מיטיב, אלא לשים את הדגש לכך שיש מחיר נוסף למגורים באזורי מלחמה ואזורים של איום בטחוני. עלינו כחברה להיות ערים ולתת מענה מניעתי".

איך אפשר לעזור לאותן נשים? לדברי פרופ' עצבה-פוריה יש כמה דרכים: "קודם כל ערנות, לדבר איתן על החוויה, יש כל מיני תרגילים להפחתת סטרס ועוד. האוכלוסייה בעוטף מאוד מיומנת סביב אזעקות, וגם הבכי של התינוק הוא סוג של אזעקה עבורן. צריך לתת להן מענה".

ימים יגידו אם ילדי העוטף ישלמו מחיר התפתחותי נוסף לנוכח המציאות המאיימת המלווה אותם ואת הוריהם. בינתיים, לדברי החוקרת, מומלץ לעקוב אחר ההתפתחויות תוך כדי צלילה לעולמם הפנימי של ילדי העוטף ולהיערך למתן פתרונות. "על פי ממצאי המחקר, הצורך המיידי בתגובה ההורית מעיד כנראה על פגיעה בהתפתחות יכולת הוויסות הרגשי אצל ילדים הגרים באזורים מאוימים, והוא מקטין את יכולתם להתמודד בכוחות עצמם עם מצבי חרדה. לחלופין, ייתכן שמדובר בנתיב התפתחות שונה, שבו הילדים זקוקים להורה הזמין באופן מיידי בתקופות לחוצות, אך בהינתן הורה תגובתי ורגיש, יתפתחו בהמשך יכולות ויסות עצמי תקינות".

ממצאי המחקר יוצגו בכנס דואט השנתי 2024  שיתקיים בימים 11-10 באפריל באוניברסיטת בן-גוריון.