בזמן האחרון מזהים אותי ברחוב בתדירות מחשידה. אופס, אמרתי ברחוב? סליחה, התכוונתי בקניון הגדול. מתברר שאני להיט בפתח תקווה, וזה באמת נחמד; הבעיה היא שרגעי התהילה תופסים אותי תמיד, איך לומר, כשאני לא הכי במיטבי.
למשל, כשאני בחנות נעליים: "כאילו, איך זה שכבר שבועיים אין לכם מידה 38 מהסנדל הזה, אני רוצה לדבר עם המנהל".
מישהי: "היי! את אורית נבון?!"
נכנסת לשירותים עם הילדים: "מיקה, לא לגעת באסלה! לא לגעת בתוך האסלה! לא לגעת באמא! אין חמצוץ!".
מישהי: "היי! את אורית נבון?!"
בארומה: "לא יודעת, זה נראה לי קרואסון של סוף היום כזה, אין לכם משהו טרי?"
מישהי: "היי! את אורית נבון?!"
אבל מילא זה; תמיד כיף לקבל פרגון מקוראים חמודים. לעומת זאת, טרם התרגלתי לזרים גמורים שמתחילים לדבר איתי כאילו הם מכירים אותי מהיסודי. אני עוד זוכרת איך יום אחד נכנסתי למעלית באיזה בניין משרדים, ועוד לפני שנסגרה הדלת אמר לי מישהו - "שתדעי לך שמתמטיקה זה רק עניין של תרגול, שטויות מה שכתבת שם".
"אהממ, מה?", לא הבנתי.
"אני מכיר אותך", הוא אמר, "גם עוקב אחרייך בפייסבוק. אשתי אוהבת אותך אבל הרבה פעמים את מקשקשת, ודרך אגב, את לא באמת דתייה, נכון? יש לך פה, את".
מה יש לומר, תוך שנייה הרגשתי טופלס. איזו באסה לעמוד ככה חשופה מולו בזמן שלי אין שמץ של מושג מי הוא. ואם סיטואציה כזאת מלחיצה אותי, מה היה קורה אם הייתי סלב ממש? אחת כזאת שכולם מרכלים עליה 24 שעות ביממה, מנתחים אותה ואת הזוגיות שלה ואת הצורה שלה בלי טיפת חמלה?
טוקבקיסטים יודעים מה טוב
זה לא שאני מרחמת על בר רפאלי אבל אתם יודעים מה, לפעמים אני כן קצת מרחמת על בר רפאלי. כי עם כל היופי המהפנט והכסף והזוהר והמסיבות – איך אפשר להישאר שפויה כשכולם נכנסים לך לוורידים כל הזמן? במקרה שלה נראה לי שזה כבר לא סתם חיטוט; זו בדיקה פולשנית בלי הרדמה.
בשבועיים האחרונים, עם כל הדרמה סביב המריבה שלה ושל בן זוגה עדי עזרא - העיסוק בה היה אובססיבי במיוחד: "המקורבים" דיווחו איך הוא משך אותה מרחבת הריקודים כי קינא שרקדה עם מיק ג'אגר, וחיש קל יצאו מהחורים כל הנשמות הטובות: "רואים שהעיניים שלה עצובות", "היא איתו רק כי הוא דומה לאבא שלה", "היא תסבול ממנו כל החיים" – וכל הכיף הזה לצד הביקורות הרגילות בנוסח "אלה לא רגליים של דוגמנית", ו"כבר רואים עליה את הגיל, חבל".
אגב, איך זה שכל פרחולה שמעלה תמונה מביכה לפייסבוק מיד מקבלת תגובות כמו "לפרופיל!", ו"יפה שאת!", ואילו על רפאלי הלוהטת תמיד יהיו מי שיגידו "יאללה יאללה, יא מכוערת"? כה מוזר ומעניין הוא הטבע האנושי.
רפאלי היא אולי הכוכבת הישראלית הכי גדולה ומסקרנת שיש לנו, אבל היא לא היחידה שסובלת מצרות עין ומטוקבקיסטים בהפרעה. הנה חומרים רק מהימים האחרונים: עלמה זק בהריון שני בגיל 43; נינט בהריון מהחבר החדש; אנה ארונוב מאוהבת; צביקה פיק קונה חיתולים; הבן של עדן הראל ועודד מנשה נראה עם כיפה וציצית; ועל כל אחד מהאייטמים האלה יש רעל לשפוך, אג'נדה מתלהמת לקדם. הריון בגיל 43, נו, באמת, עלמה, למה לא התייעצת עם הטוקבקיסטים לפני שהחלטת ללכת על זה, אפשר לדעת?
ועל האייטמים השוטפים אני כבר לא מדברת: הנה התחילה עונת הרחצה ומיה דגן בביקיני, ואושרת קוטלר גם, ודן שילון משתזף וקרן פלס מטיילת בשמש עם בתה לונה, וכל צילום כזה מוציא מאנשים כל כך הרבה רוע וגועל, שאי אפשר שלא לעצור רגע ולהגיד: הלו, חבר'ה, תירגעו קצת, אולי? פה זה לא חו"ל, והסלבס אצלנו הם לא קים קרדשיאן וג'סטין ביבר שמשקיפים על כולנו מלמעלה, עם צי של עוזרים אישיים ומיליונים בבנק.
רוב הכוכבים בארץ חיים את המציאות האפורה: גרים בדירה שכורה, נוסעים באופניים לקנות טוסט בפיצוצייה; ואיך אמר לי פעם עורך חכם - "לא הורגים ג'וק עם F16". כן, לפעמים כשאני נתקלת בטוקבק אכזרי במיוחד נפלט לי איזה "אוף, למה?". ארטילריה כבדה לטעמי, כבדה מדי.
מהפסגה למדרון החלקלק
ודאי תתהו: מה קרה שהם נוגעים ללבך פתאום? הרי את בעצמך פרסמת לא פעם ביקורות סלבס שהאמפתיה מהן והלאה. ובכן, השתניתי. כשאת רואה מקרוב כמה העסק שברירי, איך אנשים זוהרים ומחוספסים כלפי חוץ הם בעצם פריכים כל כך מבפנים - מתישהו את מורידה הילוך, מבינה שזה לא פייר, לא כוחות.
כמה זמן אני מראיינת סלבס - 13 שנים? יותר? אז תנו לי להגיד לכם משהו: עוד לא פגשתי מפורסם מאושר. תגידו – אוקיי, גם ככה כמה אנשים מאושרים כבר יש? אבל כשאני פוגשת אותם לראיון - הם בדרך כלל בשיא תהילתם: מקדמים בהתלהבות פרויקט חדש, מסנוורים מהפלאשים, מההצלחה, מהכפיים. מבחינתם, בנקודה הזו יש להם את כל הסיבות להיות הכי מבסוטים ומסופקים בעולם; והם לא, כל כך לא.
רואים את זה בניואנסים: בעיניים, בחיוך, בדרך שבה הם עונים רגע לשיחה מאמא. כבר יצא לי לראות גם התקף חרדה בלייב או דמעות שזולגות פתאום. איך זה ייתכן? אני חושבת שעם ההערצה, חוסר הביטחון רק מעמיק: נראה שמהפסגה המדרון החלקלק נראה מוחשי ומפחיד יותר. ואגב, יש בתעשייה גם טיפוסים יציבים יותר, ברור. אבל הם מיעוט. בדרך כלל הפער בין הפאסון לדכדוך שבפנים הוא בלתי נתפס.
אין ספק שלתהילה יש מחיר; מי שבחר להפוך את עצמו למותג צריך להתמודד עם תופעות הלוואי. גם בל נשכח שלמוכשרים שבחבורה יש קריירה מפוארת שאולי שווה את סערות הנפש. אבל את כל אלה שרצים היום לריאליטי כדי להגיד "היי גיא" ולגזור קופונים בהשקות אני רוצה לשאול: בשביל מה אתם צריכים את זה, לעזאזל? בריאות נפשית שווה הרבה יותר מהנחת סלב.