אין תמונה
שאפו!

מיכל צפיר היא כוסית על. כן, אני יודעת שמדובר במילה שנויה במחלוקת כמעט כמו מיכל צפיר בעצמה אבל אני חוששת שאם אגיד שהיא חתיכה או שאפה אהפוך תוך שנייה לסבתא של עצמי ולא מתאים לי קמטים עכשיו.
אז מיכל צפיר כוסית על וחוץ מזה היא גם התחתנה טוב ויש לה בנות מתוקות ובית יפה וקריירה משגשגת ובאופן לא מאוד מפתיע, יש כאלה שכל הוורוד-ורוד הזה כואב להם בעיניים.
ניחשתם נכון - את מה שעומד מאחורי העליהום על מיכל צפיר אפשר לסכם בשתי מילים: קנאה טהורה. זה לא אומר שמיכל חפה מטעויות. זה רק אומר שרוב הביקורות הקשות שהיא סופגת בימים האחרונים, רחוקות מלהיות ענייניות.

* * *

שמנמונת! שמנמנולה! עגולונת! עגלגלולה! לא יודעת מה אתכם, לי השיר הזה של צפיר לא יוצא מהראש כבר שבוע, מאז שנתקלתי בו לראשונה ושאלתי את עצמי מה קורה פה לעזאזל ומה השלב הבא, בעצם? אולי שפנינה רוזנבלום, בשביל לקדם את ליין הקונסילרים שלה, תוציא סינגל – "מחוצ'קנת! מחוצ'קנולה! פני פיצה! פיצהלולה!".
בסרטון צפיר אמרה שהשיר הוא חלק מדי.וי.די לילדים שהיא ויואב עובדים עליו, בפייסבוק שלה היא טענה אחר כך ש"השיר מעולם לא היה מיועד לצאת בשום צורה"; כך או כך, העיקר שהבינה את הטעות, הסירה אותו מערוץ היוטיוב שלה, ועל הדרך אולי גם למדה משהו על ניהול משברים.
רק שעבור קהילת הממורמרות של צפיר, שהולכת וגדלה משבוע לשבוע, הייתה זו יריית הפתיחה לעוד לינצ'טרנט סוער.

אבל נתחיל רגע מהתחלה: לפני 12 שנים פגשתי זמרת חמודה עם חיוך מתוק, תלתלים שובבים ועשרים קילו עודפים. הייתי אז כתבת במגזין "רייטינג", ומבין כל הכוכבות השדופות שפגשתי עד אז, מיכל צפיר הייתה עבורי שינוי מרענן. היא הייתה אינטליגנטית ורהוטה ובעיקר מלאת ביטחון עצמי, גם בכל מה שקשור למשקל שלה.
"בגיל 20 את עובדת עם אנשים שרוצים שתהיי נורא רזה", היא הסבירה לי אז, "ופתאום בגיל 30 את חיה בשלום עם הדבר הזה. לחיות בשלום עם עצמי זה יותר חשוב לי מרזה או שמנה".
התפעלתי מאוד מהגברת ששמה פס על חוקי התעשייה, ובכל זאת, משהו שם לא עבד לי. כשהעורך שאל אותי איך היה, אמרתי לו את האמת: שראיון משעמם כזה לא היה לי מזמן. "לא הצלחתי לפצח אותה", הסברתי לו באכזבה, "הכל אצלה מעולה ונהדר, היא כל הזמן מחייכת ומספרת כמה כיף לה. יש שם עומק, אבל היא לא נתנה לי להגיע אליו".

שנים אחר כך, כשאראה אותה פה ושם בחדרי איפור של תכניות לייפסטייל, אני אחשוב בדיוק אותו דבר: מיכל צפיר היא אישה סופר אינטליגנטית, אבל הקושי שלה להיחשף הוא בעוכריה. זכותו של טאלנט לא להתמסר לעיתונאי, אבל כשקואצ'רית מתבלת גם את רגעיה הקשים בחיוכים מאוזן לאוזן עם "טוב לי, כיף לי, אני אוהבת את כולם, גם את אלה שכועסים" – זה יוצר בעיית אמינות.

* * *

מיכל צפיר (צילום: מתוך עיתון רייטינג, יוני 2003, צילום קטן: דן לב)
לא באמת נחשפת. צפיר מודל 2003|צילום: מתוך עיתון רייטינג, יוני 2003, צילום קטן: דן לב

בגדול, אני לא מאמינה לאנשים שמחייכים כל הזמן. בכלל, יש לי איזו אלרגיה מובנית לקואצ'רים שמפמפמים מנטרות של אור ואהבה; ראשית, הם תמיד נשמעים לי מאולצים. שנית, מבחינתי אושר זה רגעים, לא מצב צבירה - אנשים שמסתובבים עם חיוך תמידי מרוח על הפרצוף נראים לי קצת סתומים, בטח לא מקור להשראה.
ובכל זאת למיכל צפיר התחברתי מאוד: קניתי את הספר שלה, אני עוקבת אחריה בפייסבוק ואפילו מנסה מתכונים שלה פה ושם. למה במקרה שלה אני חורגת ממנהגי? כי אני מעריצה אותה על הדרך שעברה, וגם על זה שהצליחה להמציא את עצמה מחדש.

אבל יש כאלה שאיך לומר, מעריצים אותה פחות. זו לא הפעם הראשונה שהיא סופגת אש: מדי פעם מתעורר איזה לינץ' קטן בעמוד הפייסבוק שלה. יש שניים שזכורים לי במיוחד - האחד בעקבות השער שלה במגזין מנטה, בו צולמה בביגוד מינימלי מחובקת עם גיא גיאור; והשני היה אחרי שהעלתה לפייסבוק תמונה שלה בביקיני.
בשני המקרים הטענה הייתה שהיא מתרברבת ברזון שלה ושהמסרים שלה מעליבים שמנות, אבל האמת היא שהלינצ'ים על מיכל צפיר כלל לא קשורים למיכל צפיר. מדובר בתופעה רחבה הרבה יותר: "כוסופוביה". אין כאן מה לתחקר או במה להתעמק, זה פשוט כמו שזה נשמע: יש נשים שפוחדות מכוסיות, או  יותר נכון, כועסות עליהן.

הנה לכם תרגיל: קחו מפורסמות עם רזומה שמנמן - נינט, קרן פלס, מרינה מקסימיליאן בלומין, מיה דגן - כנסו לכתבות שעסקו בהן בתקופות השמנמנות שלהן ותספרו את התגובות האוהדות. עכשיו כנסו לכתבות עליהן מהתקופה הנוכחית: מה היחס בין התגובות המחבקות למרושעות?

כוסופוביה היא תת תופעה שקשורה לחוסר פרגון; כבר מזמן אני טוענת שחברים – או אנשים באופן כללי - לא נמדדים בעת צרה אלא בשעת שמחה. מה הבעיה לעזור לבנאדם שהחיים שלו בזבל? זה רק גורם לנו להרגיש ברי מזל. אבל לשמוח מכל הלב בשביל מישהו שמצליח לו, זה כבר יותר מסובך. מיכל צפיר היא כוסית שהצליח לה, והיא חוטפת על זה בריבוע.

בעיקר מאשימים אותה בכך שהיא מייחסת חשיבות רבה מדי למראה, שזה קצת כמו להתלונן שדיילות יופי מדברות יותר מדי על פודרה או שמעצבות אופנה מתעסקות בבגדים. הלו, הבחורה מאמנת לאורח חיים בריא, על מה בדיוק אתם רוצים שהיא תדבר, על המצב בעזה?
הכי מצחיקות אותי אלה שנוזפות בה על כך בעמוד הפייסבוק שלה: סליחה, אתן נכנסות גם לעמודים ציבוריים של שחקני מכבי ושואלות למה הם מעלים רק תמונות של כדורסל? לא מתאים לכן, אל תיכנסו.

וגם הפארודיות עליה מצחיקות, אני מודה, אבל מדובר בהומור מהסוג שמשעשע אותך רק בתנאי שהוא לא עלייך. אחד מהמצחיקולים הוא טל פרידמן בכבודו ובעצמו, שמקפיד להעלות לפייסבוק סרטוני-מיכל-צפיר שבהם הוא תוהה האם שיער זה משמין וגם מה יהיה עם כל הטוב הזה. "שמי מיכל צפיר ואני מאושרת", הוא מחקה אותה, "אמנם אנשים נדקרים ברחובות, קורים אסונות, אבל אני מאושרת כי אני מיכל צפיר"; סליחה טל, ומה אתה עושה בזמן שאנשים נדקרים ברחובות? הופעות סטנד אפ, עד כמה שידוע לי.
לא ייאמן: אנשים מלגלגים על ספירת קלוריות כאילו הם עצמם מפצחים את האטום ברגעים אלו ממש.

* * *

ובכל זאת, נראה שגם לקואצ'רית לא יזיק קצת קואצי'נג; ההתנהלות של צפיר בהחלט טעונת שיפור. חוץ מהקושי שלה להתקלף, צפיר מתקשה גם לקחת אחריות על השיח שהיא עצמה מנהלת. שוב ושוב היא מסבירה שהיא מטיפה לאורח חיים בריא ולא לרזון; ובכן מיכל, במילותייך אולי לא, אבל כשאת מעלה סלפי שלך רצה בחמש בבוקר ומצטלמת בבגדים שמדגישים את שרירי הבטן המפוארים, את לא יכולה לטעון שרק ענייני לחץ-דם בראש מעיינייך.

בספר שלך "כל אחד יכול" את הרי מספרת כמה היה לך עצוב להיות השמנמונת של "מנגו"; לא הטריגליצרידים בדם גרמו לך אז לסבל אלא הערות הבמאים, אז למה לטעון עכשיו שהרזון הוא לא חלק מהאג'נדה שלך?
זאת הבעיה של אנשים שכל הזמן רוצים להיות בסדר עם כולם: הם משנים טיעונים ועמדות בהתאם לתגובות מסביב, מה שרק גורם להם להיות פחות מובנים.

טעות נוספת של צפיר היא הניתוק המסוים שלה מהנשים ה"רגילות", אלה שיוצאות לעבודה בשבע וחצי בבוקר וחוזרות בארבע היישר לבלגאן של האיסוף מהצהרונים והחוגים והמקלחות. כשהיא מעלה בשתיים בצהריים תמונה שלה מוציאה מהתנור קישואים אפויים וממליצה לכולן לצרף להן קינואה אדומה - זה מעורר קינאה, לא השראה.

אותו דבר לגבי המנטרה ש"אורח חיים בריא זה עניין של סדרי עדיפויות"; טעות! אורח חיים בריא זה קודם כל עניין של שעות שינה! כידוע, לגדל ילדים זה כיף ואושר ושמחה גדולה אבל זה גם קשה מאוד. לכן, כשאמא צעירה אומרת לצפיר שהיא לא מסוגלת להתארגן על ריצות בוקר, אין טעם להגיד לה ש"הכל עניין של סדר עדיפויות". כשהילדים קטנים, לא אנחנו מכתיבות את הלו"ז אלא הם; אפשר לעודד נשים לחיות בריא גם בלי לגרום לחלקן להרגיש לוזריות. לא סתם צפיר גילתה את השייקים הירוקים רק בגיל 39; במובן מסוים, היא דורשת מאמהות צעירות דברים שהיא בעצמה לא הצליחה לעמוד בהם.

* * *

אני לא אוהבת דוחן ועשב חיטה, שייקים ירוקים מכבים לי את הליבידו ואין סיכוי שתתפסו אותי רצה בים בחמש בבוקר. אני לא חושבת שמשקל קשור לאושר – פשוט כי אני מכירה בחורות חטובות שהן אומללות כל כך - אותי אף אחד לא צריך לשכנע שמינוס חמישה או עשרה או עשרים קילו הופכים אישה למאושרת. אבל חשוב לי להיראות במיטבי, ומיכל צפיר היא השראה - כן, השראה בשבילי.

"אנחנו מלאות ומאושרות", טוענות המקטרגות בהתרסה, ואני אומרת: יופי לכן, ויש כאלה שבוחרות להיות רזות ומאושרות, מי אתן שתחליטו עבורן?
"הרזון של מיכל צפיר עלול לעודד אנורקסיה", הן עונות, אבל באותה מידה אפשר לטעון שהן מעודדות נשים להשמנה, וגם באזור הזה לא חסרות הפרעות אכילה ובעיות בריאותיות.
אני שונאת את משטר הרזון, אבל באותה מידה מתעבת את משטר ההשמנה. אל תגידו לי שאני צריכה לאכול בלי חשבון "כי ככה נראית אישה אמיתית", ומספיק עם הקלישאות ש"באישה שמנה יש יותר מה לאהוב".
חלאס, יש נשים בכל הגדלים, לכולן יש מקום, ואם מישהי הורידה עשרות קילוגרמים וגם מצליחה לשמור על התוצאות - בעיניי היא קודם כל מדהימה.

>> לכל הטורים של אורית נבון