אין תמונה
חתול שידו בכל. כריכת הספר
אם הייתי צריכה להעיד על עצמי, בהחלט הייתי אומרת שאני לגמרי לא קאט פרסן. אף פעם לא הייתי. אולי יש לכך קשר קלוש לחתול שקיבלתי בגיל 7, שענה לשם הגנרי מיץ מיץ והצטרף למשפחה אחרי שאחותי הציבה אולטימטום: או חתול או שהיא עוזבת את הבית. בזמנו, לגמרי לא הייתה לי בעיה עם האופציה השנייה, ואף היו רגעים שהעדפתי אותה, אבל כנראה שההורים שלי חשבו אחרת ויום אחד הופיע בביתנו חתול.

>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

כיאה לחתול, הוא היה מנומנם ואנטיפטי משהו, מנומר ובעל כישרון ייחודי להיכנס לתוך הפסנתר ולא להצליח לצאת ממנו לבד. אי אפשר לספור את כמות הפעמים בהן נאלצנו לקרוא לבן החייל של השכנים על מנת שיחלץ את החתול האובד היישר מתוך בטן הפסנתר, בליווי סימפוניה של יללות עמומות וקלידים פנימיים. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את משמעותה המלחיצה של המילה קלסטרופוביה, מבלי להכיר כלל את המילה. תוסיפו לכך את העובדה שיום אחד הוא חלה,  נלקח לווטרינר ולא שב משם, ועל הדרך הספיק ללמד את כולנו גם את עובדות החיים, והסיבה לאי החיבה המיוחדת שלי לחתולים תתברר כקבילה בהחלט.

עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:

שנים רבות וטובות לאחר האפיזודה החתולית שלי, כשאני כבר אמא בעצמי, הגיע אלינו "כראמל",  ספרה החדש של מאירה ברנע-גולדברג (גילוי נאות: למאירה טור אישי ב-mako). מבט חטוף בעטיפה הבהיר כי הספר הזה, איך שלא מסתכלים עליו, מתחיל ונגמר בחתול. החלטתי לשים את העבר מאחורי וצללנו פנימה.

גם אמא צריכה לסיים את הספר

הספר מספר את סיפורם של שלושה ילדים, רגילים לגמרי (כמעט) שיום אחד מגלים מקבלים בירושה ארגז עתיק ובו שלוש טבעות קסומות מדוד עשיר במיוחד. הם מתגלים כקצת פחות רגילים מיד בהמשך, לאחר שמתברר כי הם נלקחו מבית יתומים בעודם ילדים ואומצו על ידי מילה, אישה מלאת אהבה וסבלנית (אליהם) להדהים.

מסתבר כי מילה הייתה סוכנת הבית של אותו דוד עשיר, שהתבקש לטפל בילדים לאחר שהוריהם נהרגו בתאונה. הדוד העשיר היה עסוק בנסיעות ולא היה בנוי לגידול ילדים ולכן ביקש מסוכנת הבית שלו לקחת את המשימה על כתפיה, להוציא את שלושת הילדים מבית היתומים אליו נשלחו ולגדלם.

הילדים גדלו עם מילה במשך עשר שנים, עד שיום אחד התקבל בביתם אותו ארגז מיוחד ששינה את חייהם על פיהם. בטקס בחירה מסתורי, הם נאלצו לבחור טבעת אחת, אשר העניקה לכל אחד מהם חלק אחר בירושה המפנקת של הדוד: אל-אל, האח הבכור, בחר בטבעת העושר אשר הפכה אותו לבעליה של טירתו של הדוד, על אוצרותיה ומשרתיה. גול, האח האמצעי בחר בטבעת העשייה, שזיכתה אותו במפעליו המשגשגים של דודו ואילו רובי, האח הקטן, החמוד והנורמלי מבין שלושתם זכה בטבעת בלי שם. טבעת זו הפכה אותו באופן מיידי לבעלים הגאים של חתול. חתול?! כן, חתול הטירה. מכאן מתחילה כל העלילה.

הילדים עוברים לגור בטירתו הגדולה והמפוארת של הדוד, ושם, כמו בכל סיפור טוב, הם נתקלים ברשע בהתגלמותו הנהדרת: דמותה הנפלאה של סוכנת הבית המרשעת והמגעילה הגברת בלום, שיחד עם בתה היפה הלנה, זוממת לגזול מהם את הירושה.

בטירה גם פוגש רובי לראשונה את כראמל, החתול הכי מופרע ומהמם שהכרתם, שיודע לקרוא מחשבות ("אבל רק של אנשים טובי לב"), להריח רגשות, לדבר בכל השפות ("חוץ מיוונית, שמשום מה איתה הוא לא מסתדר"), לסרוג צעיפים עם דוגמאות מושלמות, לנגן על כל כלי הנגינה האפשריים ("אבל לא בצ'מבלו") וכמובן לדבר. חתול מדבר, עצלן, מנומנם ולעיתים מתנשא, עם שמץ של ציניות מופלאה, שמנצח על העלילה ההולכת ומסתעפת עד לסוף, שאותו כמובן תצטרכו לקרוא לבד.

אין תמונה
ספר הנוער הראשון שלה. מאירה ברנע-גולדברג

התחושה בסיפור מזכירה סיפורים עם ניחוח של פעם: ממחטות רקומות נשלפות לקנח אפים עדינים של גברות, בתי יתומים מתנהלים על ידי גברות מרשעות בעלות מבטא כבד, סוכנות בית הן מקצוע קביל לכל דבר ועניין, ילדים מגיעים לבתי ספר מוסעים על ידי נהג אמיתי וחתול אחד, שידו בכל ויד כל בו, המלמד את כולם רוח שטות מהי, בד בבד עם שיעורים חשובים על חברות אמת, אומץ, אמונה בעצמך ואהבת אמת.  

אל העלילה המכשפת, שלא מאפשרת להוריד את הספר מהיד, מתווספים האיורים הגאוניים והכה מצחיקים של קרן מאי מטקלף, שממש כמו בקומיקס מוסיפים זווית נוספת על המתרחש ומביאים לכדי פרצי צחוק בלתי נשלטים, של הילדה ושלי.

אבל הדבר המדהים ביותר בספר הזה, הוא לא כל אלה. במשך תקופה ארוכה אני מנסה לשכנע את בתי בת ה-8 לקרוא לבדה את הספרים שהיא אוהבת. טקס הקראת הסיפור לפני השינה, שמלווה אותנו מאז שנולדה בערך, שכח לבשר לה שהיא יודעת לקרוא בעצמה ואם אמא עוצרת בפרק מותח במיוחד (כי בכל זאת, גם אמא צריכה כמה דקות לעצמה והכביסות לא יעבירו את עצמן למייבש) אפשר להמשיך לקרוא לבד. היא לא הסכימה לקרוא לבד גם ספרים נפלאים ומרתקים שהיא כל כך אוהבת והתעקשה שנקרא אותם ביחד. עד כראמל. זה הספר הראשון שהיא קראה לבדה, ולא הייתה יכולה להפסיק. בשלב מסוים, נאלצתי אני להמשיך לקרוא בו לבד (אחרי הכביסות, כמובן), כי היא עקפה אותי ועכשיו אני נותרתי במתח. איכשהו שיצא, שכראמל זה הספר שאני הצטרכתי להקריא לעצמי לפני השינה.