דאג רוברטסון השיב את מכשיר הניווט לארגזו ובאותו הרגע הופל הצדה בשל מכה עזה מתחת לסירה. "מהלומת קורנס בעוצמה שלא תיאמן," כך תיאר לימים את מה שאירע, "שהטילה אותי כנגד הדרגש." זה היה ב-15 ביוני 1972, תאריך שעתיד לשנות את חייה של משפחת רוברטסון לצמיתות.
דאג מיהר להרים את הכַּוָוה של המפרשית הדו-תורנית המשפחתית כדי לבדוק מה אירע וראה חור גדול שניקב לווייתן טורף בגוף הסירה, "ובעדו פרצו פנימה מים בעוצמה רבה."
היה ברור מיד שאי-אפשר להציל את הסירה. "לוּסֶט", ספינת שעשועים שאורכה שלושה-עשר מטרים, החלה לטבוע, ובני משפחת רוברטסון עמדו למצוא את עצמם נסחפים, לבדם, באמצע האוקיינוס השקט.
המשפחה יצאה להפלגה סביב העולם בינואר 1971: דאג, אשתו לין וילדיהם דאגלס, ניל וסנדי. על הסיפון היה גם רובין, סטודנט בן עשרים ושתיים שהצטרף למשפחה בפנמה ועמד להפליג איתם בקטע המסע שמאמריקה המרכזית ועד ניו זילנד.
כשתקף אותם הלווייתן היו במרחק 320 קילומטרים ממערב לאיי גלאפּגוס, הרחק מן היבשת. בעוד המים פורצים לתוך המפרשית הספיק דאג לשחרר את סירת ההצלה הקטנה שלהם, "אֶדנַמֶר", ולצייד אותה במעט מזון ואספקה. ואכן, בתוך דקות אחדות שקעה "לוסט" באוקיינוס.
כך החל מסע הישרדות שיימשך שלושים ושמונה יום. אתגר עצום עמד לפני המשפחה. לא הייתה להם אלא כמות זעומה של מזון ומי שתייה, וסירתם נסחפה בלב האוקיינוס הגדול ביותר עלי אדמות. מעטים הניצולים בהיסטוריה ששרדו בנסיבות מאתגרות כל כך.
"ארוחת הבוקר כללה קרקר אחד שמשקלו גרמים אחדים, פיסת בצל ולגימת מים," כתב דאג. אבל גם מעט המזון שהיה להם אזל עד מהרה. הם ידעו שכדי לשרוד יהיה עליהם למצוא את מחייתם באוקיינוס.
גשם שירד סיפק להם את המלאי הראשון של מי שתייה. זמן קצר לאחר מכן נפל דג רעמתן ענקי אל קרקעית הסירה שלהם. דאג תפס סכין ו"נעץ אותה לתוך הראש שלו, ממש מאחורי העין." ככה נמצאה להם ארוחתם הראשונה מתוך מעמקי האוקיינוס.
מצבם של בני המשפחה החמיר בגלל חום השמש הטרופית שקפחה על סירתם. "שכבנו מתנשמים בכבדות בחום הלוהט ומצצנו פיסות גומי כדי ליצור רוק שיקל עלינו את הצמא." בסוף השבוע הראשון סבלו כולם מפריחה בעור בשל החשיפה המתמדת למי מלח. בסוף השבוע השני סבלו מתת-תזונה חמורה.
"צב!" צעק אחד הבנים. הם הצליחו לתפוס אותו ולהרימו אל תוך הסירה, ותקעו סכין בגרונו כדי לנקז את הדם. "הרגשתי כאילו זה עתה שתיתי את שיקוי החיים," כתב דאג.
עם הזמן גבר ביטחונם ביכולתם לשרוד. הם התקינו להם כלים, שמרו על בריאות סבירה ושאבו עידוד פסיכולוגי זה מזה.
בד בבד השתכללה מיומנותם בהשגת מזון מן האוקיינוס. הם הצליחו לצוד שלושה-עשר צבים באמצעות חנית שהתקינו ממשוט, ואפילו הרגו (ואכלו) כריש שאורכו מטר וחצי.
עם זה, עדיין נאלצו להתמודד עם סכנות גדולות. הם סבלו גם מחום קיצוני וגם מקור נורא. סערות עזות טלטלו את סירתם הקטנה מעלה ומטה, ופעם אחת השתוללה סופה אימתנית שאיימה להטביע אותה. "הגשם גבר והתחזק עד שהיה למבול שוצף; ומעל רעם הסופה שמעתי את סנדי מתייפחת ואת לין מתפללת," כתב דאג.
לין, שהייתה אחות במקצועה, יזמה שיטה לא מכובדת (אבל יעילה) לשמור עליהם שלא יתייבשו, בעזרת מעט מי הגשם שאספו בסירה. המים היו מזוהמים בדם צבים ובפסולת מזון והיו רעילים אילו שתו אותם. לין ידעה זאת ודרשה שכל בני המשפחה יעשו חוקנים באמצעות שפופרות שהתקינו מחווקים של סולם. היא ידעה שאם יכניסו את המים דרך פי הטבעת הרעלים לא יחדרו לתוך מערכת העיכול.
ביום השלושים ושמונה של מסע ההישרדות שלהם צפה דאג אל האופק וראה משהו. "ספינה!" אמר, ספק תוהה שמא אין זה אלא מחזה תעתועים. "יש שם ספינה והיא באה לקראתנו!"
ואכן, זה מה שקרה. "טוֹקה מַארוּ "2 הייתה ספינה יפנית, ואנשי צוותה נדהמו לראות את בני משפחת רוברטסון, פראיים למראה, נסחפים באוקיינוס בסירתם הקטנה. ועוד יותר השתאו למשמע סיפורם.
אחרי ארבעה ימים על סיפונה של "טוקה מארו 2" הגיעה משפחת רוברטסון אל בַּלבּוֹאָה שבפנמה וזכתה לקבלת פנים השמורה לגיבורים. אין ספק שמסעם היה מרשים ומעורר התפעלות. הם שרדו שלושים ושמונה יום בים, כמעט בלי מים ואספקה.
דאג העלה על הכתב את סיפור חוויותיה של המשפחה בספר ששמו Survive the Savage Sea ("לשרוד בים הפראי"). הספר ראה אור לראשונה ב-1973 – והוא עדיין חוזר ונדפס – ונחשב לאחד מסיפורי ההישרדות הגדולים בכל הזמנים. אבל לדברי דאגלס, אחד מבניו של דאג, הספר מגולל את מחצית הסיפור בלבד.
גם הוא כתב ספר על מה שקרה, The Last Voyage of the Lucette("מסעה האחרון של 'לוסט'"), וסיפורו שערורייתי יותר. "אבא היה קצת רודן ואנחנו חיינו תחת פיקודו," הוא מספר. "הוא היה מחטיף לנו כהוגן בכל פעם שלא סרנו למרותו, והיו לו ידיים כמו אתי חפירה."
אישיותו הגדולה מהחיים של דאג תרמה הרבה להישרדות המשפחה, אבל הוא לא היה איש קל. דאגלס מספר שפעם אחת נשטף אביו אל מחוץ לסירה. דאגלס תפס ברגליו כדי להצילו, אבל לפני שמשך והעלה אותו בחזרה אל הסירה חילץ ממנו הבטחה: "תבטיח שלא תכה אותי שוב, לעולם ... או שאזרוק אותך לים ברגע זה."
לאביו לא הייתה ברירה אלא להסכים.
פרק מתוך הספר "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" מאת ג'יילס מילטון, הוצאת "כתר"
לרכישת הספר לחצו כאן