כשבתי האמצעית נולדה גרנו בצרפת. היא הייתה ילדה בלי הפסקה: פעילה מאוד בימים ופעילה מאוד בלילות, לא ישנה יותר מעשר דקות רצוף (נשבעת!) ובאופן כללי תינוקת ערנית ומטריפה, בכל מובן. היינו מותשים ומאותגרי שינה. כבר חיכיתי לחזור לארץ כדי שרופא הילדים שאני כל כך סומכת עליו יפגוש אותה, יגיד מה עושים, ואולי גם יאבחן איזו בעיה שחששתי שמסתתרת שם.
>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?
כשהיא הייתה בת עשרה חודשים הגענו לקליניקה שלו. הילדה פרצה פנימה ובתוך 5 דקות נתנה את המופע כולו. הרופא התבונן בה לעומק ופסק: "תראו, בעניין השינה אין לכם הרבה סיכוי, אבל אני אומר לכם: אני לוקח את הילדה כמו שהיא. ככה, בלי בדיקה. זאת ילדה בריאה בנפשה. יודעת גם לשמוח וגם לצרוח".
גם וגם. זכרו את מלות המפתח.
20 שנה של מחקרי אושר והאומללות עדיין כאן
עד לפני קרוב ל-20 שנה, פסיכולוגים היו ספוגים עד צוואר בחקר הקלקול האנושי – האובדנים, הפתולוגיות, האומללות. שמחה, הנאה, תחושת סיפוק ומימוש - על זה דיברו האורחים של אופרה ווינפרי. ואז, במין תגובת נגד לעיסוק של הפסיכולוגיה באומללות האנושית, נולדה הפסיכולוגיה החיובית. פרופ' מרטין זלגימן הביא עמו בשורה חדשה כשהתמנה לנשיא התאחדות הפסיכולוגים בארה"ב וייסד את המדע של האושר בהכריזו: "המטרה של הפסיכולוגיה היא לעזור לאנשים להיות יותר מאושרים - לא רק פחות אומללים".
הפסיכולוגיה החיובית שמה על השולחן, בלי להתבייש, גם את הרגשות החיוביים בחיינו - השמחה, הלבלוב, החוזקות וההצלחות שלנו - כמשהו שראוי לחקור אותו בטיפול. כן, מה אתם יודעים, להאשים את אימא זו לא הדרך היחידה. מאז התנפלו על הרעיון עוד ועוד חוקרים ומטפלים (וגם אני), עיתונאים וכותבי טורים – והופ, אנחנו בעידן האושר. אם בשנת 2000 על כל מחקר שעסק באושר היו בערך 40 מחקרים שעסקו בדיכאון, היום זה בדיוק הפוך.
בשני העשורים של מדע האושר חקרנו כיצד תורמים לרווחה הנפשית שלנו כסף, משמעות, קשרים בינאישיים, תזונה, מגע, שינה, פירושים קונטיביים כאלה ואחרים. שאלנו כמה מזה גנטי וכמה ניתן ללמידה (הרבה! לפחות 50 אחוז); חקרנו את המוח שלנו ואיזה הרגלים עוזרים לנו לחטב לעצמנו מוח מאושר יותר. אז כולם מדברים על אושר, כולם חוקרים אושר וראו זה פלא - האומללות עדיין כאן.
כיום אנחנו חיים בעידן שמקדש את האושר ומדגיש שיש לנו מה לעשות כדי להיות יותר מאושרים, שזה עניין שניתן ללמידה, שאפשר לאמץ השקפות וכמובן הרגלים שיהפכו את חיינו לטובים יותר. יש בזה מן האמת, אבל יש כאן גם אזהרה ששכחו לציין על האריזה – כי המסר הזה יצר מפלצת חדשה שגורמת לנו המון רגשות אשמה. אם אפשר ללמוד להיות יותר מאושרים, אז למה זה לא מצליח לי? אם מספרים לי שהמון תלוי בגישה חיובית, בבחירה להשקיע אנרגיה נפשית במה שיש ולא במה שהלך לי לאיבוד ועוד עצות חשובות - למה בכל זאת יש כל כך הרבה ימים מעוננים?
עוד ב-mako בריאות:
>> סכנה: גם אתם עושים את הטעות הזאת במטבח?
>> טיפ תזונה מפתיע הוביל למהפך המדהים של הישראלי
>> בנות, תתפלאו: זה הדבר הכי טוב לגוף שלכן
אי אפשר להיות רק שמח
ברברה הלד כתבה מאמר פרובוקטיבי על עריצותו של הטרנד החיובי, והיא תוהה בו: "אם אכן קיים לחץ אדיר בתקופתנו להיות 'חיוביים', האם הציווי הזה להיות מאושר הוא לא בעצמו אחד מגורמי המצוקה החזקים של תקופתנו?". אני נוטה להסכים. אנחנו מסתכלים על הנופים הנשקפים לנו במרחבי הקוסמוס הפייסבוקי ורואים את כולם על פסגות של אושר, מטיילים בנפאל, אוכלים מנה מהממת, מקבלים מכתב אהבה מהמתבגרת שלהם ("אימוש את נפלאה!") או משתפים אותנו בכתבה על האקזיט שעשו. כולם "גרים בכיף". אף אחד לא משתף בימים הנמוכים, בתחושות של בהלה, מיאוס, ייאוש או חיים באוטומט. בימים האפורים שלא מצטלמים טוב. וכמו כל מחשבה או ערך שהופכים לעריצים - גם המרדף אחרי האושר יכול לאמלל.
מה שדרוש לנו הוא קודם כל חינוך. מהו אושר? מהם החיים הטובים? דרושה הבנה עמוקה שתחושה שלwell-being או רווחה נפשית נובעת מחיים שיש בהם גם וגם. עצב, חרדה, הזדקקות – כל אלה עושים אותנו יותר אנושיים. הם מפתחים בנו את היכולת לחמול, להקשיב, לסלוח לאחרים ולעצמנו. לחיות חיים מאושרים יותר זה אומר לפעמים גם להתעצב ביתר שאת, להעז להרגיש, לדעת לשאת את העצב הזה. את התחושה שאני לא יכולה, שאין לי את זה, שפספסתי. את החדר שמתמלא פתאום ענן של אימפוטנציה ועצב.
אז מה עושים עם הענן? איך לומדים לשאת את העצב? הנה ארבע דרכים ששווה להתחיל לפסוע בהן:
לומדים לקבל אותו. כמו שכן עקשן שתמיד מופיע אצלך בסלון עם אותה תביעה טורדנית ואתה חייב לארח אותו, העיקר לזכור שבסוף הוא יסתלק.
סומכים על זה שלא נטבע בו. פשוט נזכרים בפעמים הקודמות שבהן נכנענו קצת לעצב, ומתישהו השמיים בכל זאת התבהרו.
משתפים בו. לדבר על זה עם מישהו, לדבר על זה עם עצמנו. תמיד עוזר.
וכותבים עליו. "העצב הוא פיוטי", אומר לואי סי.קיי. קומיקאים, סופרים ומשוררים יודעים את מה שג'ימי פיינבקר, פסיכולוג מאוניבריסיטת טקסס, גילה במחקריו: כשאנחנו מעלים על הכתב את רגשותינו העמוקים ביותר באשר למצוקות ולקשיים הפוקדים אותנו (הוא קורא לזה "כתיבה הבעתית"), אנחנו עשויים לשפר את בריאותנו הגופנית והנפשית. עד היום השלימו הוא ועוד חוקרים יותר מ-100 מחקרים שתומכים בתגלית הזו.
החוקרים מצאו באופן עקבי שהכותבים ההבעתיים מאושרים יותר, מרוצים יותר מחייהם וסובלים פחות מדיכאון בהשוואה לאנשים שאינם כותבים. כשחזרו אל הכותבים אחרי תקופה, גילו את ההשפעות ארוכות הטווח של הטכניקה - אלה שכתבו ביקרו פחות אצל הרופאים, מערכת החיסון שלהם הייתה חזקה יותר והם תפקדו טוב יותר באופן כללי.
החשיבות של הכתיבה היא לא רק באוורור הרגשות שלנו. המילים מצמצמות את הפחד, הקושי או העצב הכאוטי והמעורפל ונותנות לו שם, תוחמות אותו לתחום מסוים שניתן להתבונן בו. אירועים קשים ומצב רוח רע נוטים להציף אותנו; מילים יכולות לספק לנו רפסודה.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית, מרצה על פסיכולוגיה חיובית, מוזיקאית וסופרת