בעקבות תהליך הבריאות (אני קורא לזה בריאות, לא הרזייה) החלטתי שאני רוצה לעשות גם ספורט. לפעמים, כשאתה רוצה משהו, הוא פתאום קורה, ככה זה בחיים. אחרת איך אפשר להסביר את זה שבזמן שתהיתי איך אפשר להתניע את התהליך, פנו אלי מחברת סקצ'רס עם הצעה להפוך את הלימונים ללימונדה?
נציגי החברה פנו אלי וסיפרו לי על מרתון סקצ'רס בלוס אנג'לס שמשתתפים בו נציגים מכל העולם. כל מדינה שולחת את הנציג שלה, לרוב אצנים או בלוגרים מתחום הכושר, אבל סקצ'רס בחרו בי. בהתחלה הייתי ספקן|: איך אני, שלא עסקתי בשום סוג של ספורט בשנים האחרונות, ארוץ מרתון? אחרי הכל, רביצה על הספה לא נחשבת ספורט (לצערי הרב) וגם התרוצצות בימי צילום והופעות לא נחשבת לפעילות אתגרית (למרות שמי שמגיע להופעה שלי יכול להודות שאני מוציא שם לא מעט אנרגיה). התלבטתי, ואחרי התייעצות עם גיל המנהל שלי (ובואו נודה באמת, גם כסף היה שיקול) החלטתי לקחת על עצמי את המשימה. החלטנו לתעד את התהליך בסדרת רשת דוקו קומית.
עוד ב-mako בריאות:
>> איך שורפים שומן ב-20 דקות מבלי לצאת מהבית?
>> מביונסה ועד אמל: הסיבה שלכולם פתאום יש תאומים
>> למה ממש לא כדאי לכן לוותר על הפיפי שאחרי?
אני רוצה לרדת במשקל ולרוץ מרתון
התחלנו לתעד את כל הדרך למרתון כמו רוקי בלבואה בדרך לקרב הגדול. בגדול אני מתאמן כמה פעמים בשבוע, כי יומיים בשבוע אני בצילומים של "ארץ נהדרת" מבוקר עד לילה. התחלתי לעשות דברים שלא באמת הייתי רגיל אליהם כמו לישון יותר טוב, לאכול מסודר ובעיקר לעבוד קשה. יש לי תזונאית נהדרת שמלווה אותי, אני לא מפסיק לשגע אותה אבל נראה לי שהיא כבר התרגלה. יש לי מדריך כושר מטורף בשם ווילם, מדריך ריצה מקצועי שאני מכנה אותו ואן דאם כי כולו בלונדיני, שרירי וחזק עם מבטא מטורף ואנרגיות מדהימות.
זה נחמד שאם כבר אני עושה כזה מהלך יש כל כך הרבה גורמים שתומכים בי, אבל בואו נודה באמת: אין לי מושג איך אני הולך לעשות את זה. אני יוצא לדרך עם האמונה שהעיקר ההשתתפות והאתגר וכל מה שיצליח לי אני שמח עליו. גם אם היו אומרים לכם שאני ארד 70 קילו לא הייתם מאמינים.
אנחנו נתרסק
כשהתלבטתי קשות אם לקחת על עצמי את האתגר, לא הרבה דברים הפחידו אותי. לא האימונים עם מאמן הריצה, לא התזונה, לא העומס האדיר שיהיה עלי עם הצילומים לארץ נהדרת וההופעות ועוד פרויקטים שאני עובד עליהם. הדבר היחיד שהפחיד אותי הוא הטיסה ללוס אנג'לס. אני מפחד מטיסות. אני עושה הכול כדי לא לטוס לשום מקום.
לגיל היה מאוד קשה לשכנע אותי. כשצילמתי את "גולסטאר" לקח לו 4 חודשים לשכנע אותי לנסוע למקסיקו לצילומים וגם אז הסכמתי רק בגלל שהוא טס איתי ל-24 שעות רק כדי ללוות אותי. אז נכון שכבר טסתי פעם אחת וראיתי שזה לא נורא, אבל הפחד מטיסות לא באמת עובר. גיל הבטיח לשלוח איתי גם הפעם מלווה. בסופו של דבר מה שהכריע את הכף היה שהוא אמר לי שהמטרה מקדשת את האמצעים: יש לנו כאן גם סדרת רשת מגניבה, את העניין הכלכלי וגם אתגר בריאותי.
לאורך כל הדרך יש לי את הקול הפנימי הזה שמראה לי שאני מפחד. אני כל הזמן חושב "מה יהיה אם לא אצליח?". הצוות מרגיע אותי ואומר לי שאם אתעייף, אז אני אלך, לא חייב לרוץ, העיקר שאעשה את המסלול. גיל אומר עלי שאני אפס ואחד. מה זה אומר? שאין אצלי אפור, רק שחור או לבן. או שאני שמן או שאני רזה; או שאני רגוע או משתגע. נדמה לי שהנקודה ברורה.
אני לא מתחייב שלא אחזור להיות שמן. אני רק מזכיר לעצמי כל הזמן שההחלטה על התזונה הייתה עניין בריאותי לגמרי. הגעתי למשקל מטורף שהיו לו השלכות בריאותיות חמורות מאוד, חוסר האיזון לא היה נורמלי.
בגדים שחורים – אאוט; בגדי ספורט – אין
אני לא זוכר מתי היו לי בגדי ספורט בארון. למעשה, אני לא זוכר מתי היו לי בגדים צבעוניים בארון. כבר הרבה שנים שכל הארון שלי מורכב מחולצות שחורות במידה אקסטרא אקסטרא אקסטרא לארג'. חולצות שאני קונה ברשת אופנה מסוימת ואז הולך לתופרת שמוסיפה להן חתיכות בד כדי להתאים אותן לגודל שלי. יש לי קטע עם החולצות השחורות, אני מקטין ומגדיל אותן בהתאם לצורך. אני לא קונה בגדים אחרים אף פעם. אני תמיד לבוש בג'ינס ובחולצה שחורה.
בכלל, אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי בחנות בגדים. כשבאתי למדוד בגדי ספורט בסקצ'רס הפכתי להם את החנות. האמת שלא הכרתי את המותג סקצ'רס מקרוב כי הוא בעיקר נעלי ספורט ומה לי ולנעלי ספורט, טובות ככל שיהיו? חוץ מזה שאהבתי את הלוגו S כמו סופרמן, כי אני סופרמן.
אז אם הייתם אומרים לי לפני שנה שאני אקח נעלי ספורט והן יהיו לי ממש נוחות ואני אחזור אחרי שבוע ואבקש עוד כמה זוגות – הייתי אומר לכם שאתם חיים בסרט. אבל החיים הם יותר חזקים מכל סרט, כנראה. ומילא נעלי ספורט, אבל עוד למדוד בגדי ספורט, נו, בשבילי זה נשמע כמו הזיה. ומה זה בגדי ספורט? לא הטי-שירטים או החולצות המכופתרות שאני רגיל אליהן, אלא בגדים מבדים צמודים ובמידות שהן הכל חוץ מאקסטרא לארג'. אני, ירון ברלד, לובש מידה מדיום או לארג' – חזון אחרית הימים.
אני בדיאטה, ואני רעב כל הזמן
כל חיי, עד הלינץ' בעצם, הייתי רזה. אחרי הלינץ' שעברתי נכנסתי לחדר ל-8 שנים ויצא ממנו דובי בתוספת 50 קילו. אחרי כמה שנים החלטתי לעשות דיאטה וחזרתי למצב של קוביות. זה החזיק מעמד כמעט שנה ואז חזרתי להיות עוד יותר שמן.
ההורים מאוד תומכים בי בתהליך כיום כי באמת הגעתי לממדים מטורפים של 170 קילו. זאת סכנת חיים.
לפני בערך שנה הייתי אצל הרופאה והיא אמרה לי שאני חייב לעשות דיאטה. הבדיקות שעשיתי היו ברמה שהרופאה אמרה 'תמשיך ככה - ואין לך עוד הרבה זמן'. ביקשתי ממנה לרשום על פתק – שעד היום תלוי לי בבית – מהם הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות לי אם לא ארזה. והיא רשמה לי דבר דבר. זה היה נורא. היו שם דברים מזעזעים כמו קטיעת איברים בגלל סכרת.
ניסיתי לברוח מהמצב. אמרתי למנהל האישי שלי שכולם מכירים את ברלד השמן, כך שזה יכול לפגוע בקריירה ובפרנסה שלי. את הסוף כולם כבר מכירים וגם את זה שלמזלנו העובדה שרזיתי לא פגעה לי בקריירה. הפחד התפוגג מכמה סיבות: גם כי למזלנו דמויות ציבוריות שעשיתי להם חיקוי כמו השר ישראל כץ רזו אף הן, וגם כי אם צריך אז יש חליפות השמנה. השורה התחתונה היא שהבריאות קודמת לכל. אם אני אהיה בסכנת חיים לא אוכל לגלם שום דבר, אז מה עשינו פה?
אבל לגבי התוצאות – וואלה, אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק ואני לא מתחייב להמשיך או לשמור. אני רעב כל הזמן, זאת האמת. הכולסטרול, הסכרת, לחץ הדם – כל המדדים שלי בסדר. בשבוע שעבר חגגתי 41 אביבים, ואני מרגיש שקיבלתי את החיים שלי במתנה השנה. אין ספק שהמרתון הוא עוד מתנה שקיבלתי בחיים האלה ואני אסיר תודה על כך.
יוצאים לדרך – האתגר בעיצומו
כשאני לוקח על עצמי אתגר זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם. בכל דבר אני חייב לשלב את ההומור, את הטירוף שלי והפאן שלי. אני לא יכול להיות רציני מדי, זה אני. במסגרת ההכנות למרתון היו הרבה צחוקים והומור.
בגלל שבחו"ל אפגוש את ראשי חברת סקצ'רס העולמית ובכלל פיגורות מכל העולם, לקחו אותי לעבור סדנת נימוסים והליכות אצל תמי לנצוט ליבוביץ. אישה מקסימה, אבל היא לא כל כך אהבה שדיברתי על פלוצים.
הטיסה עברה בקושי. הייתי בסטרס אדיר לפני שעלינו לטיסה והודעתי לכולם שאנחנו נתרסק. לא יודע איך – אבל זה לא קרה. נחתנו ב-LA. בימים לפני המרתון עפנו על אל איי. נסענו ב BMW ובפרארי כמו כל אלה שחיים בסרט ומשחקים אותה בעיר המשוגעת הזאת. הרגע הכי מרגש מבחינתי היה כשהגענו לשדרת כוכבים. תכלס, לא עניין אותי כלום, לא רציתי להצטלם ולא שום דבר – רק רציתי לראות את הכוכב של רובין וויליאמס. מי שהיה שם יודע שיש אין סוף כוכבים בשדרה אבל כנראה ששום דבר לא מקרי בחיים, איכשהו נחתנו ישר על הכוכב שלו ואין לי מילים לתאר את ההתרגשות. וויליאמס היה הקומיקאי שהכי הערצתי וחלמתי לפגוש.
רוץ, ברלד, רוץ
חברת סקצ'רס החליטו לתעד את הדרך שאני עובר וכך צילמנו 6 פרקים של סדרת רשת מצחיקה ביותר - GORUN ברלד. התגובות שקיבלתי היו מדהימות, אנשים שרק פירגנו ולא הפסיקו לצחוק. היו גם תגובות אחרות כמו "זה רק אני או שמאז שהוא נהיה רזה הוא לא מצחיק יותר?" אז לכל אדם מותר שתהיה את הדעה שלו אבל כמו שאומרים הכי חשוב הבריאות ואני מקווה שרוב האנשים הבינו את המסר שלי ושל סקצ'רס שהכול אפשרי, אם באמת רוצים בכך.
נקודת ההתחלה של המרתון היתה באיצטדיון של הדודג'רס. עד הנקודה הזו לא הבנתי מי המשוגעים האלה שרצים ב- 4 לפנות בוקר, וכשכולם הסתכלו עלי, הבנתי שאני אחד המשוגעים האלה. עד עכשיו הייתי משוגע בגלל ההומור שלי, ההתנהגות המופרעת, עכשיו אני משוגע עם סיבות טובות, ספורטיביות, מי היה מאמין.
אפרופו שגעונות, סיפרתי לכם על הביקור שלי באקספו של סקצ'רס למרתון? האמריקאים היו מוכנים לזה שמכל המדינות שלחו אצנים אבל לא היה להם מושג שמישראל הקטנה שלחו קומיקאי. שלא תדעו מה עשיתי לה שם, אפילו הגיעה אבטחה כדי לבדוק על מה כל הרעש.
עשרות אלפי אנשים עושים מעגלים של חימום ומתיחות, לכל אחד ואחד מהם מנהגים שונים ומשונים של אצנים מקצועיים: אלה אוכלים בננות, אלה אוכלים חטיפי אנרגיה, יש מלא סופרמנים שמכוסים בגלימות של נייר כסף בכדי לשמור על חום הגוף, דברים שאני לא מכיר עד אותו רגע. האווירה מתוחה, אנשים חדורי מוטיבציה רוצים לרוץ, להוכיח, ואני, בשלב זה, "יושב ראש איגוד העייפים" - אני בלחץ, קר לי, כל הצוות הולך אחרי ובשלב מסויים כולם מרגישים שהלחץ מתחיל להשפיע עלי.
כשהשמש עלתה סוף סוף, אני מרים את העיניים ומגלה שלשמיים יש צבע מטורף. פתאום התגלו כמויות האנשים שמחכים לנקודת ההזנקה וההתרגשות התחילה לטפס למעלה. הרגשתי את הסוויץ' – אני מוכן למרתון. אני הולך לרוץ אותו. אני בטוח בעצמי. אני, ירון ברלד מישראל, רץ. ולא סתם רץ, רץ בשדרות הוליווד על הכוכבים, בבוורלי הילס, רודיאו דרייב, סנטה מוניקה – כל אזור יותר יפה מהשני. עשרות אלפי אנשים מכל הסוגים רצים ובהוליווד כמו בהוליווד, אין רגע דל. לאורך כל המסלול שמתי לב שאני מושך תשומת לב, כי לאורך כל הדרך ליווה אותי צוות צילום ואנשים בדרך עודדו אותי "גו, ברלד, גו!". בצידי הדרך עמדו מעודדים עם שלטים, מים, אוכל. באיזשהו שלב לא התאפקתי והעפתי להם את כוסות המיץ מהידיים (סליחה, בנות) הן היו בהלם, סליחה שכחתי כאן זה לא ישראל אבל לא נורא, הצוות צילום שליווה אותי היה על הרצפה מרוב צחוק.
בסוף המרתון הייתי גמור. נשכבתי על הכביש וכל הפרמדקים באו אליי כאילו אין עוד אנשים שרצו את כל ה-42 קילומטרים, רק אני. גם לקחתי להם שם שתי מדליות. בינינו, מגיע לי אפילו יותר על המרתון הזה. הגעתי לקו סיום – בדיוק כמו שאמרתי והבטחתי לאורך כל הדרך – "אני אגיע ראשון או אחרון". וואלה, קיימתי.
בטיסה חזרה קרה דבר מדהים: נעלם לי פחד הטיסה. אשכרה נתתי לעצמי מתנה השנה ליום הולדתי – גם השלתי מעלי עשרות קילוגרמים ועל הדרך לא מעט פחדים.