נאוה גרוס, אחות ראשית בחדר מיון "איכילוב", אמא לשני בנים ובת, מכורה לעבודה. "תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות" היא מספרת לנו; "גם עניין השירות לא זר לי - בעבר הייתי דיילת אוויר ואהבתי את זה. כשהחלטתי להיות אחות, הרגשתי שהאתגר שלי הוא להגיש עזרה לאנשים ברגעים הכי קשים שלהם, לתת מעצמך משהו שמישהו אחר לא יכול לתת".

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?

"האינטנסיביות, הדחיפות, הצורך לעשות דברים כאן ועכשיו, לזהות ולטפל מידית ולהציל חיים. גם היכולת לעזור לקשישים מאוד חשובה לי. 'אל תשליכני לעת זקנה' זה לא סתם משפט יפה בעיני, זו משימת חיים שאני מאוד מחוברת אליה".

עוד ב-mako בריאות
>> המאכלים הטעימים האלה אשכרה יעזרו לכם לדיאטה
>> גורו היוגה בעירום נחשפת
>> "כשמגיע ילד להשתלה, זה אומר שיש גם ילד שמת"

ספרי על מקרה שריגש אותך במיוחד?

"חווים פה הרבה מאוד רגעים לא פשוטים. לא מזמן הגיעה לפה ילדה בת 17 שנהרגה מרובה של שני חבר'ה ששיחקו בבית עם רובה של חייל. הרגע שבו את צריכה להיות חלק מצוות שמבשר לאמא שלה שהיא כבר לא בחיים זה רגע בלתי נתפס. לפעמים המשפחות מביטות לך בעיניים ומחפשות בהן תקווה, גם כשאת יודעת בתוכך שאין שום סיכוי שהבן אדם יצא מפה בחיים. אז עושים כל מה שאפשר כדי לעזור למשפחות האלה, יש פה צוות טראומה שעושה עבודת קודש. יש המון מקרי טראומה שמגיעים לפה, ואתה כל הזמן במתח כדי לדעת אם מטופל יצא מפה בחיים או לא. אני לוקחת כל מקרה מאוד קשה ובוכה ביחד עם המשפחות".

אין ספק שמדובר במיון הכי עסוק בארץ". איכילוב"|צילום: האתר הרשמי

איך את מתמודדת עם סיטואציות כל כך קשות?

"לומדים לחיות עם זה כשמבינים שזה חלק מהמקצוע. וכן, גם מותר לקחת קשה, זה לא סותר את העובדה שמנסים לתת תמיד את השירות הכי טוב. במקום הזה את לומדת בכל יום מחדש שהחיים זה לחלוטין לא עסק פשוט. אז את אוספת את עצמך אחרי כל סיטואציה כזאת וממשיכה הלאה. אני חושבת שהעובדה שאני רגישה דווקא הופכת אותי לאחות יותר אנושית ויותר טובה. חוץ מזה, יש גם מקרים משמחים. לא מזמן הגיעה לפה יולדת שהגיעה במצב שהתינוק היה עם הראש בין הרגליים. זה לא משהו שאתה עוסק בו ביומיום והנה, עזרת ליילד והייתה פה שמחה גדולה. יש גם מקרים של אנשים שמגיעים עם התקף לב, עוברים צנתור מידי והטיפול המהיר הזה כמו נס, מציל להם את החיים. השלב הזה שמזהים ומיד מחליטים על טיפול ממלא אותך באדרנלין".

במדינה כמו שלנו אני מניחה שיוצא לך להתמודד גם עם סיטואציות יותר מורכבות.

"אין ספק שמדובר במיון הכי עסוק בארץ. לדאבוני, עברנו פה גם הרבה אירועי רבי נפגעים. בפיגוע שהיה השנה בשרונה, למשל, הגיע לפה המחבל לטיפול, אז את עושה את העבודה שלך ונותנת טיפול כי זה מה שאת אמורה לעשות, ברור שמרגישים המון דברים תוך כדי הטיפול, אבל בשטח את באה לעבוד וזהו. אנחנו יודעים להתמודד גם עם סיטואציות מורכבות".

מה מתסכל אותך בעבודה?

"המיון עובד בתפוסה מאוד גדולה, ממש כמו סיר לחץ. במצב כזה, כל מטופל רואה את עצמו ואת הצרכים האישיים שלו. לפעמים הלחץ הזה מתנקז לתוקפנות. לפני שבוע עזרתי לקבל חולים, ונוצר עומס בתור לבדיקות דם. אחד מהחולים לא קיבל את העובדה שמישהו אחר שם היה במצב יותר דחוף משלו, אז הוא פנה אליי ואמר לי שעד שלא מכים אותנו אנחנו לא מבינים עניינים. הזמנתי את הביטחון, והחולה התנצל בסוף".

לא חשבת לערב את המשטרה?

"ויתרתי על זה. למי יש זמן להתעסק עם זה? בינינו, אני גם לא בטוחה שזה היה עוזר. קחי למשל את מקרה האחות שנשרפה לאחרונה, את חושבת שזה שינה משהו? תמיד יהיו כאלה שיתייחסו כך. לא מזמן מישהי קראה לעבר אחות אצלנו 'אחות קטנה ומושתנת'. למה? אנחנו מקיזים פה דם כדי לעזור לאנשים, אז למה זה מגיע לנו?".

את חושבת שזה מייצג את היחס הכללי של המטופלים לאנשי הצוות?

"לשמחתי לא. אמנם מצד אחד תמיד יהיו מקרים לא נעימים, אבל אני רוצה להאמין שהם החלק הקטן. רוב המטופלים מביעים המון תמיכה, שולחים מכתבי תודה. הם יודעים להעריך ויודעים שאתה נותן את המקסימום.
גם המשפחות יודעות להעריך והן מבינות שלמרות העיכובים שנוצרים לפעמים, זה באמת לא תלוי בנו ושאנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים".

איך היית מגדירה את היחס בין אנשי הצוות?

"העובדים פה אוהבים את מה שהם עושים ומכבדים אחד את השני. אם אתה לא כזה אתה פשוט לא יכול לשרוד. יש פה אחיות שעובדות במקצוע כבר 30 שנה ויודעות לעמוד בתנאי לחץ בצורה מעוררת השראה, כי הן מאמינות במה שהן עושות, יש המון הערכה בין אנשי הצוות, אנחנו יוצאים לערבי גיבוש".

אם לא היית אחות, מה היית רוצה להיות?

"בטוח משהו בשירות. חשובה לי האינטראקציה עם האנשים. אני אוהבת לגעת בהם ממש פיזית, אני מניחה עליהם יד בנגיעה שאומרת 'אני כאן בשבילכם'. אני חושבת שזה מאוד עוזר"

מה היית משנה במערכת?

"אם היה אפשר לשפר עוד יותר את איכות החיים של החולים זה היה נפלא. לשם כך דרושים כמובן יותר תקנים".

במדור הקודם: האחות אורלי רפאל חושפת רגע קשה בבית החולים שניידר