הרגע שבו קמתי מהספה וטרקתי את הדלת התרחש לפני חמש שנים. זה היה בבניין משרדים ישן בתל אביב, בין מסדרונות ארוכים ומוזנחים. על הספה באחד החדרים ישבו שני אנשים אומללים – בן זוגי ואני. מולנו ישב המטפל הזוגי רובי (כל השמות בכתבה בדויים). היינו בתקופה קשה, וחברה טענה שרובי חולל ניסים בזוגיות שלה, אז החלטנו לנסות גם.

באותה פגישה המטפל החליט להיות אגרסיבי כלפיי, שלא לומר דוחה. הוא דיבר עליי בגוף שלישי ("מה היא רוצה?"), והתעלם מקיומי כאילו לא הייתי בחדר. כשעלתה העובדה שאני עדיין מיודדת עם גבר שיצאתי איתו בעבר – הוא רמז שאני מופקרת. אחרי רצף של אמירות ארסיות כאלה, מצאתי את עצמי מזנקת מהספה, בוכה ורצה לדלת. בן זוגי היה המום וחסר אונים, רובי חייך. "היא תמיד כל כך היסטרית?", שאל מיד אחרי שיצאתי, ובכך נעל את הטיפול סופית.

ישבנו במונית, בן זוגי ואני, והרגענו זה את זו. היינו בטראומה. הייתי בטוחה שרובי, פסיכולוג קליני מוכר למדי שאפילו מופיע לפעמים בטלוויזיה, יצלצל להתנצל ולבדוק מה שלומנו. הוא לא צלצל. הימים עברו ומועד הפגישה השלישית שלו התקרב. היה צריך לבטל אותה. אז התקשרתי.

"שלום רובי"

"שלום"

"בעקבות מה שקרה בפגישה האחרונה שלנו, החלטנו לא להגיע אליך יותר"

רובי לא ענה. הוא ניתק לי בפרצוף.

עד היום קשה לי לשכוח את המטפל שלא ידע להיפרד. אני זוכרת בדיוק איפה עמדתי כשהתקשרתי אליו, מה ראיתי מולי בחלון ומה היתה השעה כשהוא ניתק את הטלפון. חשבתי שאולי זה מקרה חריג, כי הפסיכולוגית אחריו דווקא ידעה לעזוב כמו שצריך. אבל אז, במפגש חברים אחד, העליתי את הנושא. רוב החברים האלה הלכו לטיפול מתישהו, וכמעט לכולם היה סיפור פרידה מביך, לא נעים, אפילו טראומטי.

"זאת ממש חרדת נטישה של פסיכולוגים", אמר אחד מהם, שעבר עשרה מטפלים בחייו. "הם תמיד צריכים עוד כמה פגישות ולדבר על למה נפרדים ואולי לא כדאי. בין חברים אנחנו צוחקים שהפגישות האחרונות האלה הן בדיוק מה שהיה חסר להם כדי לקנות דירה".

בעקבות השיחה הזאת החלטתי להעמיק ברגע הזה, שבו המטופל מודיע שהוא לא מתכוון לבוא יותר. שוחחתי עם אנשים שהפסיכולוגים שלהם התקשו להרפות, עד שלפעמים הם נאלצו לברוח מהחדר. דיברתי גם עם מטפלים, שכמובן רואים את הדברים אחרת לגמרי. הסטיגמה של רודפי בצע מרגיזה אותם, ולפעמים הם סבורים שמבחינה מקצועית זאת פשוט טעות להפסיק את הפגישות. מצד שני, רבים מהם זוכרים פרידות שהיו להם קשות מאוד.

רוצה לעזוב? את מזלזלת בתהליך

במשך שנתיים ורד הרגישה שהטיפול הפסיכולוגי עוזר לה, ושהחיים שלה משתפרים – עד כדי כך שהגיעה למסקנה שמיצתה אותו, ושאפשר להמשיך הלאה. אלא שהבשורה הזאת לא שימחה את המטפלת שלה, להפך. "אמרתי לה בצורה ישירה שהפגישה הבאה שלנו תהיה האחרונה. היא התחרפנה וממש תקפה אותי מילולית, התחילה לומר כמה אני לא בשלה לזה, שאני לא מבינה איזו כברת דרך עוד צריך לעשות".

איזו כברת דרך?

"היא אמרה שבן הזוג שלי עומד להציע לי נישואים בקרוב, ויהיה לי קשה להתמודד עם הלחצים של ההכנות לחתונה. ואחר כך נרצה ילדים, ויהיו לי לחצים גם איתם, ואני לא מוכנה לזה. זה היה נורא. היא לא רצתה לסיים, ובסוף הרגשתי שהיא סוחטת ממני עוד שלושה מפגשים. ישבתי שם רוטנת והיא, במקום לקחת את זה למקום בונה, המשיכה להטיח בי שאני לא בסדר כי רוצה לעזוב. רק רציתי שנגיד יפה להתראות, שהיא תכבד את הרצון שלי".

A post shared by Jodi Newton (@jodiannnewton) on

הפרידה של אורית מהפסיכולוגית שלה נגררה הרבה יותר זמן משל ורד. "הרגשתי שאני לא מתקדמת לשום מקום, ורציתי לעזוב הרבה פעמים", היא נזכרת, "אבל בכל פעם שניסיתי להפסיק את הטיפול היא שיגעה אותי, עשתה לי ריגשי, אמרה שאני מזלזלת בתהליך ובהתקדמות. היא לא ביקרה את עצמה ושאלה אולי יש בעיה אצלה שבגללה אני רוצה לעזוב".

היו פעמים שניסית פשוט להפסיק להגיע?

"כן, ואז היא היתה שולחת לי הודעות, דורשת שאחזור – והייתי חוזרת. היא היתה סופר-נחמדה, אבל הרגשתי שהיא לא משחררת, שהיא כופה את עצמה עליי. יום אחד, אחרי שלוש שנים, החלטתי לשים לזה סוף והפסקתי לענות להודעות. אני חייבת לה קצת כסף, אבל לא מסוגלת ליצור איתה קשר, ואני אדם שבדרך כלל חותך בלי בעיה. חבר פסיכולוג אמר לי שכל זה הוא חלק מהטיפול, ושעובדה שיש לי עכשיו עבודה וחיי זוגיות טובים, אבל אני לא בטוחה שזה באמת קרה בגללה".

מיטל הגיעה לפסיכולוגית שלה אחרי פרידה קשה מבן זוג. "זה לא היה קל כלכלית, שילמתי 350 שקל לפגישה. אבל אם דילגתי על שבוע היא היתה עושה לי סרטים, אומרת שאני חייבת להגיע, משפטים כמו 'היחסים ביני לבינך הם כמו היחסים שלך עם אנשים בחוץ. זה שאת לא מתמידה פה אומר שאת לא מתמידה עם אחרים'. היא גרמה לי לרגשות אשמה ונקיפות מצפון אם לא הגעתי, לכן המשכתי ללכת אליה גם כשלא היה לי כסף. היא ידעה שיש לי בעיה כלכלית, אבל מעולם לא הציעה להוריד את המחיר".

מה קרה כשניסית להיפרד ממנה?

"היא הפחידה אותי וגרמה לי להרגיש שאם לא אמשיך איתה, אז הלך עליי. לא תהיה לי זוגיות, לא אוכל לטפל בבעיות שלי, ואם אני ארצה לחזור לטיפול – לא יהיה לי מקום. במקביל הרגשתי שאני חוזרת על הרוטינות שלי, ולא מתקדמת לשום מקום. בסוף סיכמנו שלא נקרא לזה עזיבה, אלא הפסקה. כעבור שלושה שבועות היא שלחה לי הודעה ושאלה אם אני רוצה לחזור. אמרתי לה שלא. זאת היתה חוויה קשה עבורי, הרגשתי שנתתי בה אמון מלא ואילו היא חיטטה לי בנפש וניצלה את החולשות שלי".

A post shared by Kaitlin (@k8lin_ro) on

נרדמתי מול הפסיכולוגית והיא התחילה לשיר

המטפל של אלון לא הסתפק בלחץ בפגישות, אלא סירב להרפות ממנו גם כשהוא הפסיק להגיע אליהן. "זה היה לפני עשר שנים, כשגרתי בחו"ל", הוא מספר, "הייתי אצל הפסיכולוג ההוא רק שמונה חודשים, והרגשתי שהשגתי את מטרת הטיפול. עבדתי אז בתעשיית הטלוויזיה, והוא רק רצה לרכל איתי על מפורסמים ואיך הם במציאות. אבל כשהודעתי לו שאני רוצה לעזוב – הוא לא היה מוכן. הוא אמר שסיום טיפול זה סוג של פרידה, ושחייבים לפחות חמישה סשנים נוספים כדי להתעסק בזה. אמרתי לו שאני לא מעוניין, והוא התעקש וקבע לי פגישות שהברזתי מהן. הוא חיפש אותי, השאיר הודעות קוליות, אמר שזאת לא הדרך לסגור את היחסים".

אז מה עשית?

"יום אחד פשוט יצאתי מהחדר ונעלמתי לו. לא נעים להגיד, אבל הוא היה עיוור, אז ידעתי שהוא לא יילך אחריי. רק שלא הרבה זמן אחר כך נתקלתי בו ברחוב. הכלב שלו רחרח אותי ואני השתתקתי וקפאתי במקום".

גם יעל, היום באמצע שנות ה-30 לחייה, עדיין זוכרת את המטפלת שהלכה אליה כסטודנטית. "ניסיתי להציף מולה משהו ולא הצלחתי, ונהיה בינינו סוג של מחסום", היא אומרת, "ואז קרה משהו מוזר: התחלתי להירדם בפגישות. הייתי אז קצת מטורללת ומסטולה, מגיעה אחרי לילות ללא שינה, וככה יצא. אחרי כמה פגישות של שינה עמוקה אמרתי שהגיע הזמן שנפסיק את הטיפול".

בניגוד למטופלים אחרים, יעל דווקא גילתה הבנה כשהפסיכולוגית אמרה שלא כדאי להפסיק מיד. "אמרתי יאללה, נזרום איתה. אבל לא היה לי מה לומר לה והייתי מאוכזבת ממנה, ולכן המשכתי לישון. עד שיום אחד היתה חתיכת סצינה מהסרטים. התעוררתי מולה, היא אמרה לי 'חלמת' ושאלה על מה, וסיפרתי לה שחלמתי שעומד בינינו תפוז ענק. במקום לדבר על זה, היא התחילה לשיר את 'קילפתי תפוז' של אריק איינשטיין. התעצבנתי ואפילו נעלבתי מהתגובה הזאת. פשוט קמתי ויצאתי משם".

כמו אלון, גם יעל נתקלה בפסיכולוגית הנטושה מחוץ לחדר הטיפול, ומשוכנעת שזה לא מקרי. "חודש אחרי שעזבתי היא הופיעה בחנות שעבדתי בה כדי לקנות מתנה למישהו. היא ידעה שאני עובדת שם, כך שזה היה קריפי. זה הבהיר לי שעשיתי את הדבר הנכון כשעזבתי אותה".

לפעמים לא להתעקש על מטופל זאת טעות

מהצד שממול לספת המטופל הדברים נראים אחרת. "מקום של פרידה הוא תמיד בעייתי, אבל יש חשיבות גדולה לשאלה מתי ועל רקע מה היא מתרחשת", אומר דוד, פסיכולוג קליני. "אם זה טיפול ארוך, המטפל צריך לשים לב מתי התהליך כבר לא אפקטיבי, גם אם לא ממש לדחוף את המטופל החוצה. מצד שני, יש מקרים שבהם אנשים מפסיקים טיפול מהסיבות הלא נכונות. לא בגלל הכסף או 'כי לא בא לי', אלא בגלל שהתחלנו לדבר על נקודה כואבת או מטרידה מדי. במקרה כזה אני אגיד: 'תראה, השקעת המון זמן בטיפול. אני מציע שניפגש כדי שלא תרגיש שברחת ותהיה שלם עם ההחלטה'".  

יואב, מטפל בשיטה הלקאניאנית, מספר שבתחילת דרכו עזיבה של פציינטים פגעה לו באגו. "פתאום שני מטופלים מפסיקים לבוא ואתה מתחיל לשאול שאלות, לפקפק בעצמך. ואם אתה לא במערכת ציבורית אלא במסגרת פרטית, אתה מרגיש לחץ – המקום מספק לך מטופלים, ואם הם עוזבים יש השוואה בינך לבין התרפיסטים האחרים, כמה כסף אתה מכניס לעומתם. יש איזו אכזבה ותחושת אשמה, כי כאילו לא מילאתי את הצד שלי בחוזה. אבל אם אני חש ענייני אגו, אני צריך לברר אותם מול המטפל שלי. אסור שזה ישפיע עליי".

איך אתה מתנהל כיום מול מטופלים שרוצים לעזוב?

"בגישה שלי המטפל מתאים את עצמו למטופל, יהיו כאלה שאני אגיד להם: 'אין שום בעיה, אני כאן אם תרצה לחזור', ובמקרים אחרים אני אתעקש. לפעמים הרגשתי שטעיתי דווקא כשלא התעקשתי. היתה לי מטופלת שעיקר השיחות בינינו עסקו בקשר שלה עם גברים, ויום אחד היא הודיעה שהלכה לראות מטפלת אחרת, כי היא רוצה מישהי שתזיז דברים עכשיו. אמרתי לה 'אוקי, אין בעיה'. ככה הפכתי לעוד גבר שלא מתעקש עליה, שזאת הייתה הבעיה המרכזית עבורה במערכות יחסים. היא לא חזרה יותר. במקרה אחר מטופלת אמרה לי שהיא עוזבת, ופשוט קבעתי שנפגשים שבוע הבא. הגענו לנקודה שמטרידה אותה וידעתי שאני צריך להיות תקיף יותר, וכך היה".

רבים מרגישים שטיפול זה משהו שלא נגמר, שאין לזה סוף. האם אתה תסיים טיפול ביוזמתך?

"זה יותר נדיר. זה יכול לקרות למישהו שנתקע בטיפול ואני לא מצליח להוציא אותו מהפוזיציה הזאת, ויש גם מקרים שבהם הטיפול פשוט הגיע לסיומו. מישהי שהיתה אצלי כמה שנים באה בעיקר בגלל ההתלבטות שלה אם להביא ילדים או לא. בסופו של דבר היא קיבלה את ההחלטה ועודדתי אותה לעזוב, כאשר היא תמיד יכולה לחזור למשהו נקודתי".

"בטיפולים משמעותיים יש הרבה מאוד תשוקה בתוך החדר, לא במובן האירוטי אלא במובן של אנרגיית החיים", אומרת ד"ר ענת בוצר, מטפלת משפחתית וזוגית ומחברת הספר "צמצם התשוקה", שעוסק בפוטותרפיה – טיפול באמצעות צילום. באחד מפרקי הספר היא מספרת על מטופלת שהצטערה במיוחד להיפרד ממנה. "היה לי איתה קשר עמוק מאוד. היא לימדה אותי המון, היתה מדברת על משהו ואני הייתי רצה לקרוא עליו ולחפש חומרים - וזה בעידן שלפני האינטרנט. ואז חלה הידלדלות בתשוקה בינינו. הרגשתי צער שהוביל אותי, תוך כדי תהליך הפרידה, לעבד את החוויה הזאת בסדרת צילומים".

את מדברת על תהליך, אבל מה עם פרידות פתאומיות?

"בטיפול טוב, בהכללה, גם המטפל וגם המטופל לרוב מרגישים את הסוף. כשבכל זאת עוזבים בהפתעה אני שואלת אם עצמי אם לא הייתי רגישה למשהו. אולי פגעתי או חשפתי יותר מדי, או שהייתי צריכה להיות יותר הדרגתית. אני כן אציע לפחות עוד פגישה אחת כדי להבין מדוע המטופל רוצה לעזוב, ולפעמים הן המשמעותיות ביותר. במקרים אחרים אני זו שאומרת שכדאי להתחיל בתהליך של פרידה. בהחלט יש מקרים שבהם המטופל ממצה את הטיפול: יש כאלה שאני איתם שנים, אבל גם כאלה שמספיקות להם 12 פגישות".

"לפגוש מטפל טוב זה כמו לפגוש בן זוג טוב", מסכם דוד, "צריך לעבור הרבה אנשים עד שפוגשים את המתאים. בעיני זאת לא המתודה, אלא מי הבן אדם שמטפל. מי שמנתק את הטלפון בפרצוף או לא שואל אם הכל בסדר לא פועל לטובתו של המטופל. מה שכן, לא ראיתי הרבה מקרים שבהם המטפל באמת תלותי ולא מוכן להיפרד. רובם הגדול יודעים לשחרר".