בריאות
נופל במדרגות (צילום: Shutterstock)
צילום: Shutterstock

משטרת התנועה

אני בן 29 והכל נורמלי בחיים שלי, חוץ מזה שאני לא יודע לנהוג. או לשחות. או לרכוב על אופניים. או להתארגן מהר ליציאה. או לרקוד בלי להתבייש. קוראים לזה דיספרקסיה, הרבה מאוד מבוגרים סובלים מזה, אבל רק עכשיו מתחילים לשים אלינו לב

דור צח | מגזין mako | פורסם 20:24 05.04.17 

שנה גודל אות

אני הבחור הזה שזז קצת מוזר. זה שרוקד בלי קשר למוזיקה, זה שמחזיק את היד באוויר בלי סיבה. אני רואה את עצמי בתמונות, בווידאו, ולא מבין למה אני הולך ככה. במשרד אני ההוא שמנסה לכתוב על הלוח המחיק עם טוש אחד ומפיל שניים בדרך. ואז שוב. ושוב. כאילו אני איזה גיף מחורבן של חתלתול שלא מפסיק ליפול מהספה.

כשניסיתי לנהוג נכשלתי בשמונה טסטים, חמישה מהם על אוטומטי. בטסט השמיני הייתי כל כך לחוץ שלא שמתי חגורה. אני לא יודע לשחות, לא בדיוק השתלטתי על זה, אז עדיף להישאר ברדודים. במשך יותר מדי שנים החזקתי סכין ומזלג כמו יפני שלא לגמרי מבין את הרעיון המוזר הזה. גם עם צ'ופסטיקס אני מסתבך. צריך לכפתר חולצה? אני כנראה אפספס. צריך לגלגל סיגריה? בקשו ממישהו אחר. זה השתפר עם השנים, אבל לא נעלם. בשפה המקצועית לבעיה שלי קוראים DCD, הפרעה התפתחותית בקואורדינציה, או בשמה האחר (שכיום שמור לרוב למקרים קשים יותר) דיספרקסיה.

בחודש שעבר מלאו לי 29. אני גר עם האישה שאני אוהב ושני חתולים יפהפיים. יש לי עבודה שאני נהנה ממנה, משפחה שדואגת לי, חברים שכיף איתם, לא המון כסף אבל מספיק. את התיכון והתואר הראשון עברתי די בקלות, עכשיו אני בשני. בעיית הבריאות העיקרית שלי? טפו טפו, צוואר תפוס וקצת כאבי גב. הכי פוסטר בוי של נורמליות, הקטע בתחילת הסרט לפני שהכל משתבש. רק שאצלי הכל התחיל משובש.

ככל שהתבגרתי למדתי לחיות סביב הבעיה. לתכנן את התנועות בזהירות ובתשומת לב. להפוך את הקלאמזיות לחמודה. לפצות באינטליגנציה ובהומור עצמי. בעולם האמיתי אף אחד לא בוחר אותי אחרון בכדורגל, הילדים האחרים בקייטנה לא מחקים אותי, אני לא עומד בצד כשכולם מרכיבים אוהל, ולאף אחד לא אכפת שאני לא מצליח לעשות אקורד F בגיטרה.

אופניים (צילום: דור צח)
בגיל 29 עליתי על אופניים ואין לי מושג מה עושים עם הדבר הזה
|
צילום: דור צח

אז נשארתי עם יומיום קצת מוגבל, קצת מבאס, ובעיקר חסר סטייל. יומיום שגרם לי, לא מעט פעמים בחיי, לקוות שיום אחד הטכנולוגיה תשתלט על כולנו ונהיה רק מוח, בלי גוף. ככה הרגשתי עד שהתחלתי ליהנות מסקס. גם זה לקח זמן: בפעמים הראשונות בעיקר קיוויתי לא ליפול מהמיטה.

ל-NBA כבר לא תגיע

כשאני מספר לאנשים שאני סובל מ-DCD, התגובה האהובה עלי היא "לא שמנו לב לשום דבר", גם אם זה שקר גדול. התגובה השנייה האהובה עלי היא "אתה פשוט חושב יותר מדי על איך שאתה זז". אבל בדרך כלל פשוט מתקשים להאמין שיש דבר כזה. אז אתה לא טוב בכל הקטע הזה של תנועה, ביג דיל. למה ישר להפוך כל דבר להפרעה? ובכלל, זה לא פשוט נקרא להיות גבר לבן וחנון?

לא בדיוק. כמו שלא כל מי שכותב בשגיאות הוא דיסלקט, כך גם לא כל מי שבורח מהכדור בשיעורי ספורט סובל מ-DCD. זאת הדיסלקציה של הגוף, עם אותה תחושת בושה שנלווית אליה, וכבר עשרות שנים יש הסכמה בעולם המחקרי שהיא לגמרי קיימת. מבחינה רפואית מדובר בבעיה מולדת עם בסיס גנטי, שבה חל שיבוש בקשר בין הפקודות שהמוח מעביר לפעולות שהגוף מבצע. הדרך הקלה ביותר לזהות אותה היא לברר באיזה גיל הנבדק למד לבצע פעולות מוטוריות בסיסיות, כמו זחילה או הליכה. אני התחלתי ללכת רק בגיל שנה וחצי, וגם זה אחרי פיזיותרפיה.

ההפרעה אמנם אובחנה עוד בשנות התשעים, אבל הידע עליה ועל הטיפול בה עדיין מועט. אין אפילו הסכמה כמה ילדים באמת סובלים ממנה: ההערכה הנפוצה היא שקרוב לחמישית לוקים ברמה כזו או אחרת, ועל 6% היא משפיעה מאוד - בעיקר בנים. היא יכולה להתבטא בהרבה מאוד דרכים: קשיים במוטוריקה העדינה, הגסה, התארגנות איטית, זיכרון חלש לתנועות, בעיות בשימוש בחפצים והפלתם מהידיים, אפילו חוש ניווט גרוע. לפעמים יהיו בעיות רק בתחום אחד, לפעמים בכמה. דניאל רדקליף, ההוא מהארי פוטר, מתקשה עד היום לקשור שרוכים, הכתב שלו נוראי, ובבית הספר היו בטוחים שלא ייצא ממנו כלום. זה לא הפריע לו להפוך לאחד השחקנים הלוהטים בעולם.

הבעיה היא שרוב הדיספרקסים הם לא דניאל רדקליף, שסובל מגרסה לייט. רובם לא יאובחנו, ולא יישלחו לפעילויות כמו ריפוי בעיסוק - שהפכו אותי מילד שזז מאוד מוזר לאדם שזז רק קצת מוזר. כ-70% יגררו את הבעיה הזאת גם לחייהם הבוגרים, ועלולים לסבול מקשיים בלימודים, בבית (לבשל, להחליף נורה) ובכל מקום אחר. ואם הדרך שבה ילדים זזים עוד מקבלת תשומת לב יחסית, עבור מבוגרים כמעט ואין מסגרות טיפוליות. רק ב-2013 ה-DSM, מדריך האבחנות הפסיכיאטריות, בכלל התחיל להתייחס ל-DCD כבעיה שמשפיעה על אנשים מכל הגילאים.

דניאל רדקליף (צילום: Gettyimages IL)
דניאל רדקליף. הוא משלנו, אבל לא לגמרי
|
צילום: Gettyimages IL

למה זה קורה? אולי כי גם אחרים, כמוני, לומדים עם השנים לעקוף את הבעיה, להבריז מאירועים, לצחוק על עצמם. אולי כי DCD הרבה פעמים הולך יחד עם הפרעות למידה אחרות, עם כושר לקוי, וגם עם הפרעות התנהגות וחרדה שמקשות לטפל בו בנפרד. ואולי את הסיבה אפשר למצוא במשפט שאמר לי הרופא הצבאי שהוריד לי את הפרופיל: "נו טוב, אז ל-NBA כבר לא תגיע". זו גישה שמזלזלת בגוף, כאילו אם זה לא מפריע לך להתקבל להייטק - זה לא באמת חשוב. הבעיה היחידה היא שזה כן.

בעוד רגע אזרום לתוך האספלט

אומרים שאי אפשר לשכוח איך לרכוב על אופניים. שזה כמו… ובכן, לרכוב על אופניים. אז אני שכחתי. אני זוכר זוג אופני ילדים עם גלגלי עזר בבית ילדותי ברמת גן. בטח עליתי עליהם כשהייתי בגן, דיוושתי פה ושם, כנראה לא הייתי טוב בזה. בשלב מסוים האופניים חזרו למחסן.

עכשיו אני מתאמץ להתייצב על אופניים בגודל מלא. זה שיעור הרכיבה הראשון שלי, ואני מנסה להיזכר באופניים הקטנטנים ההם. אני לא זוכר כלום, והפאניקה משתלטת: הגוף שלי נוקשה, הידיים מתוחות, הגב מכופף בזווית לא הגיונית, ואני לא מצליח לשנות את זה. המורה, שפי שמחון, אומר לי לשחרר את התנועה, לא לנעול את הכידון, פשוט לזרום. אני בטוח שבעוד רגע אזרום לתוך האספלט. מולי נוסעת מכונית במהירות אימתנית של 10 קמ"ש. הצילו.

רק רגש אחד גובר על הפחד ליפול או להתנגש בדברים: המבוכה. וואו, כמה מבוכה. אי אפשר לרכוב על אופניים בלי להסתכל קדימה, אבל לי קשה לא לכבוש את המבט ברצפה. תראו אותי, מסתובב בספורטק בפארק הירקון עם קסדת ענק צהובה על הראש, האדם היחיד בתל אביב שרוכב עם קסדה. אני שונא צהוב, ועוד יותר שונא להזדקק לעזרה מקצועית עם משהו שילדים בני 6 לומדים מההורים ביום כיפור. לידנו תלמידי חטיבה משחקים כדורגל וזורקים מבט, ואני מת להיעלם. מצדי ללכת הביתה ברגל.

שפי נוסע לידי על רולרבליידס, ובניגוד לכל מורה לספורט שהיה לי אי פעם - לא מפסיק לחייך כשהוא פוגש אותי. זה לא חיוך של לעג, הוא פשוט איש מאוד רגוע. חמישה שיעורים גג, הוא אומר לי, ותראה שתצליח לרכוב. כולם מתביישים קצת בהתחלה ובסוף מצליחים. ילדים ומבוגרים וגברים ונשים ובעלי מוגבלויות וכולם כולם כולם. אני מתפלל לא לשבור גם הפעם את הסטטיסטיקה, מאבד ריכוז וכמעט נכנס בגדר. לפחות נגמר השיעור הראשון.

שפי שמחון (צילום: מאקו)
בניגוד לכל המורים לספורט שנתקלו בי אי פעם, הוא לא מפסיק לחייך. שפי שמחון
|
צילום: מאקו

המוח מבין, השריר לא

אחרי 32 שנה שהיא עוסקת בהפרעות מוטוריות, ד"ר אורלי יזדי-עוגב כבר יודעת לזהות אם האדם שמדבר איתה עשוי לסבול מ-DCD. "מה שמעורר חשד הוא פיזור תנועה: תנועה יעילה היא חסכונית באנרגיה. לכן אומרים לך בריצה להצמיד את הידיים לגוף. לעומת זאת, כשאנשים כאלה באים לשבת, הם יסתכלו על הכיסא, יזיזו אותו, ייתקלו בו או יצנחו אליו", היא אומרת, ומדגימה על הכיסא בבית הקפה סדרת נפילות.

יזדי-עוגב - חוקרת ומנהלת המרכז הישראלי לפסיכומוטוריקה - חיברה שורה של ספרים ומאמרים בנושא. בכל פעם שאחד מהם התפרסם, היא מספרת, ניגשו אליה אנשים מבוגרים ואמרו שזה הדבר שהם סבלו ממנו כל חייהם. אמא אחת סיפרה שבן זוגה חשש לתת לה להחזיק את ילדיה בידיים כשהיו תינוקות, מחשש שתפיל אותם. אחרת, בת 60, נזכרה בנעוריה בקיבוץ, שבהם איש לא הבין למה היא מתקשה בעבודות השדה ועומדת בצד בערבי הריקודים.

"יש דעה שאם לילד יש בעיות מוטוריות זה לא נורא, העיקר שיידע לקרוא ולכתוב. מורים לחינוך גופני באים להורים ואומרים 'יש לילד בעיית קואורדינציה', והם עונים 'טוב, אז הוא לא יהיה ספורטאי'. מה שהם לא מבינים הוא שהצלחה בתנועה עוזרת לילד להיות מאושר. זה משהו שתמיד ראינו בקליניקה, והיום יש מחקרים שמראים שזה לא פחות חשוב מקריאה, אולי אפילו יותר. אנחנו מדברים על ילדים עם אינטליגנציה תקינה ומעלה, שההורים שלהם מכחישים שיש להם איזושהי בעיה מתוך חרדה או חוסר מודעות". ההכחשה הזאת עוברת כמובן גם לסובל מ-DCD - שבמקרים רבים יתפתה להאשים את עצמו.

האבחנה, היא אומרת, משחררת לא מעט לחץ - כמו אצל דיסלקטים. "אני נתקלת בכאלה שאומרים 'סוף סוף יבינו שאני לא עצלן וטמבל' אחרי שהם מאובחנים. מה שצריך להתחיל במצב כזה הוא טיפול מערכתי. מבוגרים קצת מופנמים, שאין להם הרבה חברים, הולכים בהרבה מקרים לפסיכולוג. זה טוב, התמיכה הרגשית חשובה, אבל צריך כאן גם פעילות גופנית מותאמת. בדרך כלל אלה יהיו יוגה, שחייה או ריצה שעושים לבד ולא בקבוצה. ועוד לפני זה כדאי לשקול טיפול תנועתי".

דר אורלי יזדי עוגב (צילום: מאקו)
תנועה זה לא פחות חשוב מקריאה, אולי אפילו יותר. ד"ר אורלי יזדי-עוגב
|
צילום: מאקו

בטיפול כזה, אומרת יזדי-עוגב, שואלים את המטופל אילו מיומנויות הוא רוצה ללמוד - ועוזרים לו להגיע לשם. "אם אתה רוצה ללמוד נהיגה אני לא אגיד לך לקפוץ במקום, אלא אמצא מיומנות מאותה ממשפחה ואבדוק מה הכישורים שיעזרו לך ללמוד אותה. אנחנו עובדים על דברים כמו שיווי משקל, הפרדת תנועה, זיכרון והחוש הקינסתטי, התחושה הפנימית של התנועה: באיזו דרך ומהירות היא נעשית, מה ויסות הכוח והמשקל. זה חוש שנמצא חלש אצל רבים מאלה שסובלים מ-DCD: אומרים למישהו שקופץ על טרמפולינה לקפוץ פחות בכוח, והוא אומר 'זה מה שעשיתי'. המוח שלו הבין, השריר לא'".

סוף סוף הכלב מביט למטה

אחרי השיחה עם אורלי אני מרגיש שתי תחושות סותרות. מצד אחד, הידיעה שיש לי הפרעת תנועה אמיתית ושלא מדובר בכישלון אישי מרגיעה. פתאום רגשות הבושה והאשמה נראים מטופשים. מצד שני, כל תנועה שלי נטענת בהרבה יותר משמעות. הלו, זאת סיטואציה רפואית רצינית פה, לא סתם קלאמזיות.

ואם זה המצב, אולי כדאי שאחזור לעולם שבו לכל תנועה באמת יש משמעות. ניסיתי לעשות יוגה כמה פעמים בחיי, בקבוצות, והפסקתי די מהר. אומרים שאף אחד לא מסתכל עליך ביוגה, שזאת לא תחרות, אלא מקום לצמיחה אישית ורוחנית. אבל כמו רבקה באנץ' מ"האקסית המטורפת", תמיד הרגשתי שהצמיחה האישית והרוחנית שלי מפסידה לאחרים. שאצלי הכלב לא מצליח להביט למטה, או למעלה. אצלי הכלב מת.

אני מוצא ברשת את מיכל אדלמן. היא מורה פרטית לאשטנגה יוגה, שמגיעה לבתי תלמידים שלא מסתדרים עם עבודה בקבוצות. כמה דקות אחרי שהיא נכנסת אלי הביתה אני כבר על המזרן, נושם ונושף ומפתל את היד ומיישר את הרגל כמו במשחק טוויסטר מרושע. ואז מיכל מבקשת ממני לעבור לישיבה מזרחית. "אתה יושב מצוין!", היא מתפעלת, "יש לי המון תלמידים שלא מצליחים לשבת ככה". הנה, מצאנו דבר אחד שאני טוב בו.

דור ביוגה(מאקו)
ככה אני נראה כשאני מנסה לעשות יוגה. כלומר, רגע לפני שאני קורס לרצפה

היא אומרת לי להרים את האגן ואני מרים את הראש, היא אומרת להזיז את רגל ימין ואני מזיז את שמאל, אבל למרות הכל, לאט לאט אני מרגיש את הגוף משתחרר. "אני רואה שיש לך בעיות קואורדינציה, זה נכון", היא אומרת, "אבל אתה בסך הכל צריך לתרגל קצת יותר. נתקלתי בהרבה מקרים כאלה: אנשים כמוך מגיעים לקבוצות, קולטים את התנועות, אבל מרגישים תסכול כי הם עושים טעויות ששאר הכיתה לא עושה. ואז אתם מפסיקים לבוא".

בשיעור הרביעי אני עושה כבר לבד את ברכת השמש ומיכל גאה בי. אחרי כל השנים האלה הגוף שלי ואני נעשים קצת חברים. רק חסר שנשב לשתות בירה ונדבר על הימים שנלחמנו זה בזה. אבל המודעות החדשה לגוף יוצרת בעיות משלה: אני מבחין, למשל, שאני כל הזמן עומד קצת ב-V, עם העקבים פנימה. זה גורם לי להיות כפוף ולהבליט את הבטן. אז עכשיו אני מנסה כל הזמן לוודא שאני עומד כמו שצריך. יש לי רגעים כאלה מדי פעם, שאני מבין שכל השנים עשיתי משהו לא נכון. זה גורם לי להרגיש כמו רובוט מקולקל, כאילו משהו מאוד יסודי בי לא בסדר, לא משנה עד כמה אני אתקן את הסימפטומים.

כוחו של תקציר הרגעים הקטנים

בהשראת היוגה, לשיעור השני של הרכיבה על האופניים אני בא אחרת. אני ישן טוב בלילה שלפני, שומע באוטובוס שירים של סיה, ובעיקר מכריח את עצמי להריץ בראש את תקציר הרגעים הקטנים. אוסף פנינים נדירות שאני מארגן מאז שאני ילד, וכולל את כל הפעמים שהגוף שלי עשה בדיוק מה שרציתי. הנה הגול שהבקעתי בכיתה ג', הנחתה יפה בפינג פונג, השיר שהצלחתי לנגן, החתול שחילצתי, הרגע שבכל זאת הבנתי צ'ופסטיקס, ספלים וצלחות שהצלתי מהתרסקות ברגע האחרון. זה פתטי, אבל עובד.

ופתאום דברים קורים. כל הדיבורים על הגוף שמתמזג עם האופניים, על לתת להם להוביל אותך, נשמעים פחות כמו קלישאות ויותר כמו החיים. היי, זה נחמד דווקא. זה מה שפחדתי ממנו כל כך? אני מדווש ומדווש וכמעט מתחיל להשתעמם. רגע אחר כך, כשאני מנסה לשנות כיוון, אני שוב מתרסק. החיים הם לא סרט מוטיבציה, ולי עדיין יש DCD. בשיעור ההוא, ובשיעורים הבאים, אני עדיין אהיה הבחור שרוכב עקום ודורס חצי מהקונוסים. אבל השיפור מורגש. הסבלנות משתלמת, גם ההתגברות על הבושה.

יוגה (צילום: מאקו)
ככה מיכל אדלמן נראית כשהיא עושה יוגה. היא לא קורסת לרצפה
|
צילום: מאקו

כמו כל דבר שקשור ל-DCD, אין בניצחון הזה יותר מדי סטייל. אני בן 29 שיודע עכשיו לרכוב על אופניים ולעשות טיפה יוגה. מגניב. אולי בהמשך אלמד גם לשחות, לרקוד נורמלי, ובאופן כללי להפגין כישורים מוטוריים תקינים עבור ילד בכיתה ד'. אף אחד לא יעלה תמונה שלי לפייסבוק תחת הכותרת "מעורר השראה!!", לא יראיינו אותי, אני לא אקבל מדליה, אף אחד לא יחכה לי בקו הסיום של כלום. אבל היי, הנה החלק הטוב: לפחות אני אגיע לקו הסיום הזה בלי להיתקע בחפצים וליפול. אולי אני אפילו אנהג אליו.