החרדה התמידית והמחשבות הטורדניות הבלתי פוסקות של אוסידי עשויות להיגרם על ידי חוסר היכולת של המוח לזהות בין מצבים בטוחים למצבים מסוכנים. מחקר שנעשה באמצעות סריקות מוח מצא שהחלק במוח ששולח אותות ביטחון פחות פעיל אצל אנשים הלוקים באוסידי.

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

אנשים שסובלים מאוסידי מרגישים שהם חייבים לבצע פעולות מסוימות באופן חוזר ונשנה, כמו רחיצת ידיים שוב ושוב, או לבדוק מספר פעמים ברצף שהם כיבו את הגז. מטופלים מסוימים עשויים למצוא את עצמם מקדישים שעות על גבי שעות בכל יום – לאותם ריטואלים החוזרים על עצמם.

עוד ב-mako בריאות
>> מתכון למשקה ביתי ששורף שומן ומעלים אקנה
>> גם אתם עייפים עד שאתם נכנסים למיטה? זו הסיבה 
>> האם אימון על קיבה ריקה באמת שורף יותר שומן?

נעמי פיינברג מאוניברסיטת הרטפורדשייר באנגליה וצוותה רצו לבחון מדוע זה קורה. הם אימנו 78 משתתפים כך שיפחדו מתמונה מסוימת המציגה פרצוף כועס. הם עשו זאת על ידי מתן שוקים חשמליים לאזור פרק כף היד בכל פעם שהם ראו את התמונה, כל זאת כאשר כל משתתף שוכב בתוך מכונת FMRI. כמחצית מהמשתתפים היו אנשים שלוקים באוסידי. לאחר מכן, צוות החוקרים ניסה לבטל את אפקט ההפחדה, על ידי הצגת תמונת הפרצוף הכועס – אך ללא השוקים החשמליים.

פחד מתמשך

החוקרים בחנו את מידת הפחד על ידי מדידת כמות הזיעה שהמשתתפים הפיקו בתגובה לתמונה. הם מצאו שאנשים ללא אוסידי מהר למדו להפסיק לקשר בין הפרצוף הכועס לשוק החשמלי, אך אנשים הלוקים באוסידי עדיין נותרו מפוחדים ממנו. בהשוואה לאנשים שאינם לוקים בהפרעה, באנשים עם אוסידי נצפתה פחות פעילות בקליפת המוח הקדם-מצחית, אזור במוח הקשור באותות ביטחון ובחיזוי גמולים.

מחשבות אובססיביות (צילום: Shutterstock)
החלק במוח שאמור להגיד להם שהכל בטוח - לא עובד|צילום: Shutterstock

לטענתה של פיינברג, המחקר מראה שאנשים הלוקים באוסידי הם לאו דווקא מפחדים יותר – הם הזיעו בתגובה לפרצוף הכועס כפי שיתר האנשים שאינם לוקים באוסידי הזיעו. עם זאת, הם הזיעו יותר מאנשים שאינם לוקים בהפרעה גם אחרי שהפסיקו לתת שוקים חשמליים במקביל להצגת התמונה של הפרצוף הכועס. זה מתאים לכך שמצבים שמהווים טריגר לריטואלים החוזרים המאפיינם אוסידי, הם מצבים שבמידה מסוימת יש להם פוטנציאל להשתבש, אם לא נוקטים בזהירות. "אנשים הלוקים באוסידי הם לרוב לא סתם מוזרים", אומרת פיינברג. "האובססיות שלהם הן לרוב מה שהיו מגדירים כהגיוניות, רק שאצלם הן מוגזמות, כמו הצורך לרחוץ ידיים לאחר ביקור בשרותים".

טיפול ממוקד

לרוב, הטיפול באוסידי הוא באמצעות טיפול בחשיפה. זה מצריך ממטופלים לחוות את הטריגרים שלהם – מבלי לבצע את הריטואלים שהם רגילים לבצע כתגובה לטריגרים, כמו נגיעה במושב האסלה מבלי לרחוץ את הידיים לאחר מכן. אך רק מטופלים מעטים מצליחים "להיגמל" מהפעולות הרפטטיביות שלהם. כמחצית מהאנשים הלוקים בהפרעה אינם מקבלים עזרה כלל.

פיינברג טוענת כי ייתכן שמחקר מסביר מדוע אנשים עם אוסידי כל כך מתקשים להחלים באמצעות טיפול בחשיפה ולמה לוקח להם הרבה זמן עד שהם רואים תוצאות. "החלק במוח שאמור להגיד להם שהכל בטוח לא עובד. עכשיו אנחנו יכולים להגיד להם שזו הסיבה לכך שזה לוקח להם כל כך הרבה זמן לטפל בזה – ושכדאי להתמיד".

וגם: כך הפכו הכינים למגיפה בישראל