מי שמכיר אותי מפעם, תקופת ערד והצבא, מכיר דמות ספורטיבית במיוחד. זה שרץ מהר, קופץ גבוה ורחוק, מנצח בתחרויות, מביא מדליות. הייתי מגוון: טניס, התעמלות, כדוריד, כדורגל, קרטה, שחייה, אתלטיקה קלה. הייתי טוב בזה, אהבתי את זה.
כשהגיע תורי להתגייס, בחרתי להיות קרבי ולוותר על התענוג של להיות ספורטאי מצטיין. התגייסתי לגדוד 101 של צנחנים. לוחם, חובש, חומת מגן, שכם, ג'נין, רמאללה, מארבים, מעצרים. לא היה כזה כיף. השתחררתי ב-2003 אחרי 3 שנים, שום דבר מיוחד. אחסוך מכם את התפזורת הבלתי מתוכננת בעליל של 12 השנים הבאות של חיי ואסכם בקצרה: עבדתי בהכל, מצוות בידור, דרך משרד הביטחון, ציורי שמן בקנדה ועד ברמן באלנבי 40. גרתי בערך בכל מקום, אפילו תואר בתקשורת הצלחתי להשחיל ב-12 השנים האלה. חיפוש עצמי ארוך, מייגע, מלמד ומייסר. מה לא היה ב-12 השנים האלה? ספורט. אפילו לא קצת. אל תטעו, בראש שלי עדיין הייתי הכי מהיר וקפצתי הכי רחוק. אך במציאות, בשלב הזה כבר שקלתי 92 קילו של שומן. כן, 92 קילו.
עוד ב-mako בריאות:
>> כך תהפכו לאנשים של בוקר ב-7 צעדים פשוטים
>> אחרי בהלת הקפה: העופרת בכל מקום
>> נמצאה הסיבה לכך שאתם שמאליים וזה לא המוח
שבת בערב, מתישהו בתחילת 2015. יושב על הגג התל אביבי מגניב שלי, מתחילה לחלחל בי שביזות יום א' הידועה לשמצה. אני חנוק ממועקה שלא הרגשתי בחיים, שותה קצת ערק לנסות להמתיק את הפיכסה והמחשבות לא משחררות. אני בן 33 עם כרס, רווק, עובד בעבודה שאני שונא. מקום מכובד כזה, עם אפשרויות קידום, משכורת יפה, יציבות, גיוון, אנשים טובים, כל החבילה. ועדיין, נחנקתי.
המחשבות נעצרו על תובנה די פשוטה שהכתה בי: חבוב, אם אתה קם בבוקר יום ראשון, ואתה לא יכול לחכות שחמישי יגיע, אתה בעצם אומר שאתה רוצה שהחיים יעברו מהר. עכשיו, מי רוצה שהחיים שלו יעברו מהר לעזאזל? בטוח לא אני. עזבתי את העבודה בלי תכנית גיבוי ברורה. מאד אחראי מצדי, אני יודע.
בניסיונות להבין מה הלאה, שאלתי את עצמי שתי שאלות: מה אתה אוהב לעשות? במה אתה טוב? התשובה הייתה די ברורה. לחזור למקורות, לספורט, לדבר שאני אוהב, לדבר שאני טוב בו. ההחלטה הזו הייתה כל כך בהירה פתאום, לא ידעתי את עצמי מרוב אושר. התהליך התחיל מיד: מצאתי את עצמי חוקר את עולם הקרוספיט. חבורה של מופרעים שמתאמנים בקבוצות, מרימים משקלים, רצים, עומדים על הידיים, מטפסים על חבלים. התאהבתי בשנייה. לקחתי תזונאית מדהימה ויצאתי לדרך. אחרי האימון הראשון ידעתי שזה הופך למקצוע - קודם כל קורס מאמני כושר, אחר כך קורס מאמני קרוספיט.
חצי שנה אחר כך אני 13 קילו פחות, בכושר שיא, נראה טוב, מרגיש טוב, חזק מאי פעם. מאושר. אני עושה את מה שאני אוהב אחרי שנים של התבחבשות וחיפושים, אני מאמן אנשים ועובר איתם את תהליך השיפור העצמי שאני עברתי ועדיין עובר. אני מרוויח מזה כסף. מה רע? לא רע. 2016 עמדה להיות השנה שלי.
היא באמת הייתה, רק לא בדיוק כמו שתכננתי.
ה-1 בינואר 2016, סביב 2 בצהריים, יום שישי, פאב "הסימטא" בדיזינגוף, אחרי לילה של חגיגות סילבסטר ובוקר של אימונים, בא לחגוג לחבר טוב יום הולדת. כמה דקות אחרי שהגענו אני וג'אנגו, הכלב שלי, הטירוף התחיל. הכדור הראשון פוגע בי בצד ימין של החזה. אני קם ומתחיל לרוץ בטירוף. כמה צעדים אחר כך הכדור השני מפוצץ לי את העורק הראשי במפשעה שמאל. אני נופל על הכביש וצועק לעזרה. מהר מאד הגיעו מלאכים ועצרו את הדם. אני מרגיש שאני הולך ודועך, אבל איכשהו אני בהכרה. זה כואב החרא הזה. אני מבקש מאנשים למצוא את הכלב שלי - "הוא שועל בלונדיני, תמצאו לי אותו! הוא ברח".
שישה ימים לאחר מכן מתעורר בטיפול נמרץ באיכילוב אחרי כמה ניתוחים מצילי חיים, עם מערכת עיכול משופצת ורגל שמאל משותקת. עדיין לא מדבר, עדיין מונשם, לא יכול לזוז, מסומם וכאוב. אבל חי. כשהתחלתי לתקשר עם המשפחה, שאלתי בשפת סימנים לא ברורה איפה ג'אנגו ומה קרה עם המחבל. ידעתי מה קרה לי, זכרתי הכל. אחי סיפר לי שנהרגו שניים, אלון בקל ושימי רואימי ז"ל ושהמחבל ברח ויש אחריו מצוד. הוא גם סיפר לי שהוא כתב פוסט בפייסבוק שמספר שג'אנגו ברח בפיגוע ומבקש מאנשים למצוא אותו. הפוסט הזה הפך לכל כך ויראלי, שמצאו אותו תוך שלוש שעות. העבירו אותו לזוג חברים מדהימים שלי שטיפלו בו חודש וחצי. לא יודע איך החיים שלי היו נראים היום בלי הכלב הזה.
ככה התחילה השנה הקשה/מאתגרת/מחשלת/מדהימה של חיי. אחרי שלושה חודשים של בתי חולים ושיקום, עם חוויות שאין פה מספיק מקום להתחיל לתאר, עם פרופורציות חדשות לחיים, אהבה מחודשת לדברים קטנים כמו שלוק מים, שינה על הבטן, הליכה ונשימה עמוקה, מלא הערכה חדשה ליכולת שלי לשתף, לחזק ולהתחזק עם כמה מילים שיוצאות מהבטן בלחיצת כפתור, חמוש במקל הליכה, חמוש בכל כך הרבה אהבה מכל כך הרבה אנשים מדהימים, חמוש בידיעה הברורה שנאמרה שוב ושוב על ידי הרופאים שלי- "העובדה שהיית בכושר כשזה קרה הצילה אותך", אחרי שלושה חודשים - אני חוזר לחיים.
מה עכשיו? איך חוזרים לאמן, להתאמן? האמינו לי, השאלה הזו עלתה בבית חולים כבר בהתחלה. השאלה לא הייתה אם אני חוזר לתחום, אלא איך. זה היה ברור לגמרי שאני חוזר לספורט ויהי מה. גם כמתאמן וגם כמאמן.
כשקורה לך דבר כזה, צורת החשיבה משתנה. אצלי לפחות. הקלישאות הנוראיות מכל - "החיים שבריריים" ו"אתה לא יודע מה יקרה מחר", הופכות לאמת. הנה, מחר בבוקר בן אדם יכול לשבת לשתות קפה להנאתו ולחטוף יריות ככה סתם. אצלי צורת החשיבה הזו הופנתה ישר לספורט - גם ככה תכננת לפתוח מתישהו בעתיד איזה מועדון קרוספיט משלך, אז למה לא עכשיו? אז אתה נכה, אז מה? כך היה. במאי האחרון, יחד עם חבר טוב שהפך שותף, פתחנו מועדון כושר פונקציונאלי קטן ומגניב בדיזינגוף 125, ממש מול הסימטא. החלטתי שאני מתחיל את החיים שלי מחדש, במקום שהם כמעט נגמרו. אם כבר אז כבר, לא ככה?
קראנו למועדון "בולטפרוף" (חסין כדורים), מתבקש. תוך כדי ההקמה, כשאני עדיין עם מקל הליכה, הראש לא מפסיק לעבוד - איך לעזאזל אני עושה את זה? אני חוזר לאמן אנשים, איך אני מדגים להם תרגילים, איך אני מראה להם שאם אני יכול גם הם יכולים, איך אני מעביר להם את החשיבות של גוף חזק ונפש חזקה, והקשר ביניהם? האימון הראשון במועדון, שלימים הפך להיות בבעלות מלאה שלי, היה ב-14 ביולי, בשבע בבוקר. מאז הוא גדל, יש בו צוות שלם של מאמנים, יש בו לקוחות שהפכו משפחה שניה, יש בו כושר גופני נקי ואמיתי, כזה שמחזק את הגוף ואת הנפש. החיים יפים.
המועדון זה לא הדבר היחיד שקרה מאז. אני כותב את המילים האלה שנה וחודש אחרי הפיגוע, כשאני מחלים מניתוח בטן גדול נוסף, זרוק אצל ההורים בבית עם תפרים לכל אורך כל הבטן. שוב הלך הכושר, שוב כאבים, שוב החלמה של כמה חודשים. איך אני מכניס את הטירוף שקרה השנה לטור אחד? כתבות טלוויזיה, עיתונות, רדיו, הרצאות, אירוח משלחות מחו"ל, פרויקט שחיה, פרויקט קעקועים, מאבקים מול ביטוח לאומי, אחוזי נכות, טיפולים, הרצון לחזור לרוץ ולקפוץ, נטישת מקל ההליכה, ההתעקשות לגור בקומה רביעית בלי מעלית, המשפחה, החברים, ג'אנגו. הזיה מטורפת וארוכה ביותר שעברה בצ'יק. 2016, אני אוהב אותך ושונא אותך בו זמנית.
מה המסקנה? תשאלו את עצמכם מה אתם אוהבים לעשות, במה אתם טובים. גם אם לא תהפכו את זה למקצוע, תכניסו את מה שזה לא יהיה לחיים שלכם, מצאו זמן. אין דבר כזה אין זמן. מצאו דרך לנצל את כל השיט שיש לחיים להציע לטובתכם, הפכו אותו ליתרון, אל תתנו לו לנצח, תנו לו בראש ותחייכו. זה בסדר להתרסק פה ושם, המסע הזה לא פשוט, אבל תוודאו שהגרף תמיד בעליה, זה חשוב. לא צריך להיוולד מחדש בשביל להבין את זה. הרי כבר החלטנו שאי אפשר לדעת מה יקרה מחר. ולא לשכוח - אם לא נצחק, נשתגע.
בימים אלה הצטלם עידו לפרוייקט "האנשים מאחורי האינטרנט" של בזק, המתעד 20 אנשים עם סיפור מרגש שקרה בזכות האינטרנט.