בשנת 2004 נהרג איתן נוימן ז"ל בפעילות מבצעית בעזה. יום לפני מותו, הוא עוד הספיק לקבל אפטר מפתיע מהצבא כדי לחגוג את אירוסיו של אחיו הגדול. "זה היה ערב משפחתי חגיגי ומרגש, שמחנו כל כך", נזכרת אמו שרה נוימן, "בדיעבד אני מברכת על האפשרות שקיבלנו להיות כולנו יחד במה שהסתבר כיומו האחרון".
יום אחרי חגיגות האירוסין, כשתאריך החתונה כבר נקבע, קיבלה המשפחה את הבשורה הקשה והכואבת מכל: איתן נהרג בפגיעת טיל בשכונת זיתוני בעזה. הכאב היה גדול מלהכיל. "זו הייתה תקופה קשה מאד, מטלטלת. רגע אחד תיכננו חתונה וברגע השני ישבנו שבעה. אי אפשר להתחיל אפילו להסביר את זה במילים", אומרת אמו.
מצעד של אנשים מבוגרים הגיע לשבעה
במהלך השבעה הגיעו מבקרים רבים לבית המשפחה בירושלים, בהם גם כאלו שלא הכירו. אבל אז החלו בני המשפחה לשים לב שבתוך זרם המבקרים החלו להגיע באופן קבוע גם לא מעט אנשים מבוגרים, שכלל לא דיברו עברית. המשפחה החליטה לברר מה היה הקשר שלהם לאיתן, ובאחד הביקורים סיפרה להם אחת הנשים בעזרת מתורגמן שהיא, וכמוהה כל אותם האנשים, מתגוררים בשכונה. איתן, כך הסתבר למשפחה, היה עוזר להם בתיקונים שונים בבתיהם.
עם הזמן התברר שאיתן, שהיה חניך ומדריך פעיל בבני עקיבא, נהג לסייע לתושבי השכונה המבוגרים, שרובם כאמור כלל לא דיברו עברית, בתיקונים קלים בבתיהם בהתנדבות מלאה. הכל התחיל כשאותה מבקרת מבוגרת הייתה צריכה להזיז יום אחד שולחן כבד בביתה, ולא הצליחה לעשות זאת בעצמה. איתן, שבדיוק עבר במקום בדרכו לתנועה, ניאות לעזור לה בשמחה. כשסיים, הבחין בתמונה שהייתה תלויה בסלון על מסמר עקום, ובלי להתבלבל תלה אותה מחדש. כך החל איתן לסייע לזקני השכונה, ובכל פעם שעבר שם בדרכו לתנועה, היה עוצר ובודק מי זקוק לעזרה - החליף מנעול, תיקן תריס שלא נסגר, הזיז רהיטים כבדים, והכל מבלי לספר על כך לאיש.
לאחר שקמו מהשבעה, החלו הוריו של איתן לחשוב על דרך שבה יוכלו להנציח את בנם. "אני אישה מציאותית ומעשית, ולכן היה לי ברור שגם ההנצחה של איתן תהיה מעשית", אומרת שרה, "ידעתי שאני לא רוצה דברים גדולים כמו מבנים או מוסדות, שנושאים את שמו של האדם שרוצים להנציח, אבל לרוב אף אחד לא באמת יודע מי הם היו. רציתי להנציח את איתן בהתאם לרוח ולאישיות שלו".
כך החלה להתרקם פרויקט "בדרכי איתן". שרה ובעלה, שנפטר שלוש שנים לאחר מותו של איתן, החליטו להמשיך את המסורת של איתן ולעזור לאנשים נזקקים בתיקונים קלים בבתיהם בשכונת מגוריהם. "אנחנו לא עושים שיפוצים, אלא תיקונים באמת נחוצים של דברים שמתקלקלים או כל דבר אחר שנחוץ לבית".
"היא אמרה שהוצאנו אותה מחושך לאור"
בעזרת מנהל קהילתי לב העיר בירושלים הם החלו בגיוס תרומות, ובמקביל נעזרו בחברה למתנ"סים הארצית כדי לגייס מתנדבים ורתמו את מחלקת הרווחה העירונית כדי לקבל רשימה של משפחות שזקוקות לעזרה ("אני מקפידה שלא לקבל את השמות שלהם ולא לדעת מי הם כדי לשמור על כבודם", אומרת שרה). תוך זמן קצר הם הרימו ערב גיוס תרומות ויצאו לדרך.
ראשונים להתגייס היו חבריו של איתן והחניכים שלו מהתנועה, אך עם הזמן מאגר המתנדבים התרחב, והצטרפו אליו גם אנשי מקצוע. הקרן שהקימה משפחת נוימן מסייעת בקניית החומרים הדרושים לתיקונים, ואנשי המקצוע מבצעים את התיקונים בבתים בהתנדבות מלאה.
"באחד מערבי ההתרמה ניגשה אליי בחורה צעירה, אם חד הורית לשלושה ילדים קטנים, ונתנה לי מכתב", נזכרת שרה, "היא כתבה בו שבגלל בעיה שהייתה בבתריס בביתה היא לא יכלה לפתוח אותו, והדירה שלה נשארה חשוכה ולא מאווררת. היא סיפרה שמתנדבים שהגיעו לביתה לתקן את התריס, ואמרה שפשוט הוצאנו אותה מחושך לאור. המכתב הזה כל כך ריגש אותי שאני שומרת אותו עוד היום".
כיום הקרן פועלת כבר למעלה מעשור, ממשיכה את רוחו של איתן ומסייעת למשפחות נזקקות רבות בירושלים. מאז שבעלה נפטר, מובילה שרה את הפרויקט לבדה, והיא לא עוצרת לרגע. "העשייה הזו ממלאת אותי, ופעם אחר פעם אני נפעמת מהעם הזה שאנחנו חיים בו - אנשים שרק רוצים לעזור ולעשות טוב", היא אומרת. "אין ספק שהחיים שלי קיבלו טלטלה רצינית - תוך שלוש שנים איבדתי בן ובעל, והכאב והקושי עצומים. אז יכולתי להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה, לבכות ולהתאבל כל היום, אבל האם זה היה משנה את המצב? התשובה היא לא. אני לא מרגישה שהענישו אותי או שהחיים התאכזרו אליי. זה מה שקיבלתי, ועם זה אני מחליטה איך להמשיך".
לתרומות והתנדבות אתם מוזמנים ליצור קשר עם שרה במייל Itsnewman@gmail.com