אף אחד לא חיכה ל-Team Lenovo Israel, "נבחרת ישראל בגיימינג", באולם מקבלי הפנים בנתב"ג. לא מעריצים, בטח שלא תקשורת. במקסימום כמה אימהות שלקחו את הילדים שלהן, הנציגים הישראליים באליפות העולם בספורט אלקטרוני שנערכה בשבוע שעבר בקוריאה הדרומית, בחזרה הביתה.
החזרה הקצת בודדה הזו הייתה נקודת סיום הולמת למסע שלי עם הנבחרת. במשך שבוע ליוויתי אותם במשחקים, בניצחונות וגם בהפסדים - ולמדתי כמה דברים על ספורט אלקטרוני. בישראל ובכלל.
1. אף אחד לא מחכה לספורט אלקטרוני בישראל
מעטות המדינות שמחשיבות את הספורט האלקטרוני כענף ספורט "מסורתי". ישראל היא כמובן לא אחת מהן. זה אומר שגיימרים מקצועיים לא יכולים להיות באמת מקצועיים. משרד התרבות והספורט לא יכיר בהם כאתלטים, הצבא לא יאפשר להם ליהנות ממעמד "ספורטאי מצטיין", והחיים עצמם ידרשו מהם להשאיר את הגיימינג כתחביב בלבד - ולא כמקצוע.
הבעיה הזו הופכת לחומה של ממש בתחרויות בחו"ל. בכל פעם שהנבחרת הישראלית התמודדה מול מדינה שכן מכירה בספורט אלקטרוני - היא הובסה. אין מה לעשות. שחקנים שיכולים להתאמן ולקבל על זה משכורת בהכרח יהיו מוצלחים יותר מכאלה שעושים זאת על חשבון זמנם הפנוי.
2. אם נכיר בספורט אלקטרוני - נהיה ברמה בינלאומית
ומה יקרה אם כן יתעורר הפוליטיקאי שיחליט שזה הזמן להכיר בספורט אלקטרוני כענף ספורט לכל דבר, עם כל ההטבות הנלוות? הוא יוכל, בלי נדר, לרשום לזכותו את הפיכתה של ישראל למעצמת גיימינג תחרותי. לא פחות.
הנבחרת הישראלית הגיעה להישגים אדירים בטורניר הנוכחי גם ללא תמיכה ממשלתית. אין ספק שהחסות של Lenovo, שאפשרה את הטיסה לקוריאה וגם כמה שבועות של אימונים, עזרה לכך. בלעדיה שום דבר מזה לא היה קורה.
אך אין גם ספק שתמיכה גדולה יותר מצד המדינה עצמה הייתה מקפיצה אותנו ממקומות 4-5 למקומות 1-2 - והייתה נותנת לנו צ'אנס גם בטורנירים מאתגרים יותר. זה פלא שהשחקנים שלנו מצליחים להגיע כל כך רחוק כשהכל עובד נגדם. תחשבו מה היה יכול לקרות עם עוד קצת תמיכה.
3. הבעיה הגדולה של הספורט האלקטרוני
"אליפות העולם בספורט אלקטרוני" היא פרי ארגונו של ה-IeSF, הפדרציה העולמית לספורט אלקטרוני. מדובר בארגון גג למדינות שמארגן אליפויות בינלאומיות לנבחרות לאומיות. הארגון הזה הוא גם הסיכוי הטוב ביותר של הספורט האלקטרוני להיכנס לאולימפיאדה, בגלל ההתמקדות שלו בספורט תחרותי בלבד ולא ברווחים על המשחקים עצמם.
מצד שני, "אליפות העולם בספורט אלקטרוני" אינה נחשבת לטורניר מרשים במיוחד. "אליפות העולם ב-League of Legends" שמארגנת כל שנה מפתחת המשחק Riot נחשבת ליוקרתית הרבה יותר. כנ"ל ה-Internationals, שהיא אליפות העולם של Valve במשחק שלה, DOTA 2.
ההבדלים בין האליפויות השונות באים לביטוי ברמת השחקנים. זה לא שהשחקנים שמגיעים ל-IeSF רעים. זה פשוט שהם לא באמת הטופ של הטופ. אלה שנמצאים בפיסגה אפילו לא פוזלים לכיוון הטורניר הזה, שנחשב מבחינתם לקטן מדי ולא באמת שווה את הנסיעה אליו.
עוד הבדל הוא הפרסים. הפרס הראשון באליפות העולם בספורט אלקטרוני עמד על כ-30,000 שקל לקבוצה שהגיעה למקום הראשון. זה ממש לא הרבה כסף. לשם השוואה - הפרסים בליגה המתקרבת של Game In Mako גדולים יותר. באליפויות בינלאומיות אחרות, של חברות המשחקים עצמן, הפרסים מגיעים למיליוני דולרים. יחי ההבדל הקטן.
העובדה שהתחרויות המעניינות והיוקרתיות נמצאות בידיים של יצרניות המשחקים עצמן היא בעייתית. הגבול בין החברות המסחריות, שמפתחות את המשחקים ומרוויחות כסף על מכירתם, לבין הארגונים שמארגנים את הטורנירים הספורטיביים - חייב להמתח.
עד שזה יקרה - תמיד יהיו אלה שיסתכלו על הספורט הזה בעיניים חשדניות. ובצדק. לכו תדעו מה האינטרסים האמיתיים של יצרניות המשחקים בטורנירים האלה, ועד כמה טוהר המידות הנדרש לתחרויות ספורטיביות באמת מעניין אותן.
בנוף הזה - טוב מאוד שה-IeSF חיה ובועטת. טוב מאוד שישראל היא חברה מוערכת וחזקה בפדרציה. גם אם אליפות העולם אינה הטורניר היוקרתי או המאתגר בעולם, היא ללא ספק אחת החשובות שבהם. זה גם המקום להגיד מילה טובה לעמותה לגיימינג תחרותי בישראל, שמארגנת, מתאמת ולעיתים גם מממנת את השחקנים הישראליים בפדרציה העולמית.
בזכות גופים כאלה, ועם קצת עזרה מפוליטיקאי שיזהה את הפוטנציאל - יש סיכוי לא רע בכלל שבאחת הפעמים הבאות שנבחרת ישראלית תחזור מתחרות ספורט אלקטרוני בחו"ל, אולם מקבלי הפנים בנתב"ג יהיה מפוצץ במעריצים.
גילוי נאות: הכתב היה אורח חברת Lenovo וה-IeSF בבוסאן, דרום קוריאה