דברים שההורים שלכם אומרים במסעדות: "המקרוני של אבא יותר טעים" (מה הסנובים האלה קוראים לזה "פסטה"?), "ספרתי את השרימפסים במנה והיו רק שישה" (ואעיר על כך למלצר), "חומרי הגלם נורא זולים, מתח הרווחים שלהם פה בשמים" (ועוד מילים שקראנו במוסף ממון), וכמובן זעקת "מה הנזק?" המיתולוגית בשלב קבלת החשבון. ובכן, חדשות רעות: הפכתי להורים שלי. ז'ה סווי אמא. אני האדם ששונא מסעדות.

ואני אחדד: הבעיה שלי היא עם מסעדות יוקרה. אלו שתוכלו למצוא בביקורות של ביצה עלומה או שגיא כהן, ושטווח המחירים המקובל בבילוי ערב בהן הוא 500-800 שקלים לזוג. והיום, רוב מסעדות השף הן כאלו. סכומים שפעם הוצאת רק במול ים, היום שכיחים בכל מאורת שף אגבית שנפתחת בעיר. והמחירים האלה, לרוב, לא מוצדקים. תוצאה של דיבור נובו ברנז'אי שיצא לגמרי מפרופורציה ומוביל לתאונת שרשרת של אכזבות קולינריות. יצא לי להיות באחת כזאת לאחרונה, לא אזכיר את שמה אבל אגלה שהיא אחת מחמשת הראשונות ברשימה הזאת.

קציצות ברוטב שקשוקה  (צילום: אפיק גבאי, mako אוכל)
כמה אתם מוכנים לשלם בשביל קציצות "אותנטיות"?|צילום: אפיק גבאי, mako אוכל

ארוחה מסחררת חושים? נו באמת

לא ציינו אירוע מיוחד, רק ערב שישי עם חברים שבמסגרתו הילד ישן אצל סבא וסבתא, והחלטנו לחגוג באופן אופייני לבורגנים משעממים בשנות השלושים לחייהם – ללכת למסעדה שכולם מדברים עליה. לא השתוללנו – בקבוק יין אחד, כמה מנות ראשונות, עיקרית לכל אחד, קינוח. והיה סתמי. לא מגעיל, לא חטפנו קלקול קיבה, לא שדדו אותנו בדרך הביתה, פשוט לא היה משהו. לא טעים מספיק בשביל 650 שקלים לזוג, והאמת? גם לא בשביל 350 שקלים.

נכון שמסעדות יוקרה אמורות לספק לנו משהו מעבר לאוכל, איזושהי חוויה תרבותית שוות ערך להופעה, סרט או הצגה, אבל מתי זה קרה לכם לאחרונה? מתי יצאתם ממסעדה מסוחררי חושים, מהופנטים ונסערים, כאילו הרגע סיימתם לראות את הרולינג סטונס בגולדן רינג ולא לנגב ג'ל אפונה עם לחם הבית? אפשר להבין איך הגענו למצב הזה - השפים כבר מזמן הפכו לרוקסטארז, מבחינתם הם עושים אמנות והאוכל שלהם הוא לא עוד סוג של צרכנות בחברת שפע, אלא יצירה. וכיצירה, גם הוא יכול להיות אקספרימנטלי ומשונה או לחלופין מינימליסטי ופשוט. כי במציאות שבה צילום של תפוח אדמה נמכר במיליון דולר, גם קולרבי נא על השולחן לצד פנכת מלח אטלנטי שווה 64 שקלים. ומצד שני, במציאות שבה כולנו חיים בשכירות והגן של הילד עולה 3,500 שקלים בחודש, טבעי שיתחשק לך לשרוף מקום שלקח לך 64 שקלים על קולרבי.

קולורבי (צילום: istockphoto)
קולרבי יד ראשונה משף|צילום: istockphoto

וזה לא רק הקולרבי המטאפורי או הקציפות המולקולריות שמרגישות כאילו מישהו ירק לך לתוך הצלחת וקיבל על זה כוכב מישלן. זה גם טרנד התבשילים שמרפררים לבית סבתא ומספקים לנו, בסופו של דבר, מנת קציצות ברוטב אדום ב-130 שקלים. או מנה של מעורב ירושלמי עם "ג'ל עמבה" ב-88 שקלים, או שיפוד אנטרקוט בלאפה ב-130 שקלים וחורשט סבזי ב-120 שקלים. אוכל פשוט שמתומחר באופן מופרז כי הוא מוגדר "אותנטי". פלא שאנחנו יוצאים ממסעדה ומרגישים שדפקו אותנו? הרי היום כולנו כבר "פודיז", נקלענו לשוק איכרים אחד או שניים בחיינו ואנחנו יודעים מה זה תירס גילי ועגבניות שטח וטונה אורטיז, ואז אנחנו הולכים למסעדת שף ואוכלים קציצות. הפער בין הפשטות והביתיות שהשפים מתלהבים מהן בשנים האחרונות ובין התחכום הקולינרי שהסועדים מייחסים לעצמם הולך וגדל, והתוצאה האפשרית היחידה מהמפגש הזה היא אכזבה.

ומכיוון שאי אפשר לכתוב טקסט שכולו צרות עולם ראשון שמערב הוצאה כספית מופרזת מבלי להזכיר את צמד המילים "מחאה חברתית", מוכרחים להודות שהיא באמת הזיזה משהו. בזכותה אנחנו חיים בעולם של קופיקס וסופר קופיקס ולואו קוסט, ואפילו השפים כבר פותחים גרסאות צ'יפיות יותר של המסעדות של עצמם שמצליחות הרבה יותר מהמסעדות המקוריות. טבעי שבמציאות הזאת, הוצאה של מאות שקלים בערב על אוכל סתמי במקום שבו המילים "ואליו פור מאני" נעדרות כל משמעות ירגיש מוגזם לגמרי. אז אין דרך יפה לעשות את זה - מדובר בפרידה. היה שלום קרם כרובית, היית ידיד. מסעדות היוקרה ייאלצו להמשיך להתנהל בלעדיי, אני אאלץ להמשיך להתנהל ללא מרענני חך. נראה מי יישבר קודם.