בבחירות האחרונות לואי נופי לא נהר לקלפיות. הוא אפילו לא הלך אליהן. לא, בפברואר כבר הסתובב בקליפורניה, וגם אם היה בישראל, סיכוי סביר שלא היה מצביע, אלא מנצל את יום השבתון להנאות אחרות. הוא בן 30 ועד כה הצביע רק פעם אחת, למפלגת הטרנד התל אביבית "ארץ חדשה", קצת לפני שהחליט שאת הארץ החדשה שלו הוא כבר ימציא בעצמו, הרחק מהאוטובוסים שביבי דיבר עליהם. גם ככה בלוס אנג'לס אי אפשר להגיע לשום מקום בלי מכונית. "אני לא הולך לשחרר לא את פלסטין ולא את ישראל, אלא את לואי נופי", הוא מצהיר בשיחת סקייפ ומחייך. ברקע, חדרו בבית הארחה בצפון הוליווד, ביתו בארבעת החודשים האחרונים.
נופי, ערבי נוצרי יליד נצרת, כבר אמור להיות מוכר לכם בשלב הזה. הוא פרץ כחמודי, בן זוגה הערבי ומגניב של מירי (יפית אסולין) ב"זגורי אימפריה" והחודש עלתה לאוויר ב"הוט" הסדרה "אטלנטיקה" (חמישי ב-22:15 ב-HOT3 וגם ב-VOD), בה הוא מגלם את החבר הערבי המגניב של הרוקר אלון חמאווי. הייפ רציני גם מלווה את הפרויקט הבא שלו, "השוטר הטוב" ב"יס", שם יופיע לצד יובל סמו בתפקיד – כן, כן – של החבר הערבי והמגניב. זכית בטייפקאסט שמכניס אותך אוטומטית לכל סדרה חדשה? זמן לא טוב לארוז פקלאות ולעזוב.
"זה נכון שאני נחשב שחקן עובד, אבל אני מרגיש שבתפקידים שאני מקבל אין באמת מספיק בשר, אין המשכיות, התחלה אמצע וסוף", הוא מנסה לנמק, "אני כנראה צריך להגיד תודה שלא הייתי טרוריסט עדיין, אבל זה לא מספיק לי. אני רוצה את התפקיד הראשי, ובארץ זה תמיד יהיה דמות של יהודי, ולא מלהקים אותי כיהודי. אז רוב הפרויקטים שלי זה יומיים של צילום, ואז אתה מחכה. עבדתי על המבטא שלי שנים, על היגויים ועיצורים ואיך לגשת להכל, כדי לא להיות מוגבל לתפקיד הערבי. ובכל זאת בתעשייה מפחדים ללהק אותי".
גזענות נטו?
"אני חושב שבטלוויזיה ובקולנוע מפחדים לקחת סיכונים, אני לא יודע למה. יש כמה דוגמאות של שחקנים ערבים שמגלמים יהודים, כמו יוסף אבו ורדה, בולדוג בהבורר, או יוסף סוויד. אבל זה תפקיד אחד בים של תפקידים. מי שממש מקובעים אלה הם התאטראות הגדולים. שם אפילו לא מזמינים אותך לאודישן. הקאמרי והבימה וגשר, הם לא נותנים צ'אנס. מדי פעם יזמינו לאודישן את אחד השחקנים הערבים המבוגרים, אבל אנחנו הצעירים לא מקבלים אפילו הזדמנות. יש מצב שזו גזענות. כששייקספיר כתב את המלט ואותלו, לא אמרו שהשחקן חייב להיות דובר עברית שפת אם. אם אתה שחקן טוב והקהל אוהב אותך, מה זה משנה שיש לך קצת ע' או ר'?".
אז מה אמור לקרות לך באל איי?
"אומרים לי שאני יכול לעבוד כאן חזק. אני אשמח לעשות כל דבר, לא רק סרטים של ביג באדג'ט, אפשר להתפרנס כאן לא רע גם מבי-מובי, כל עוד זה תפקיד עם שורות אני אשמח לעשות אותו. אני לא באתי לשחק גופה ואני לא רוצה להיות ניצב. אני מתחיל ללמוד ספרדית, כי יש לי את הצבע של המקסיקנים, ואני לא רוצה להגביל את עצמי כאן. השלב הבא זה צרפתית, ואז אוכל לשחק מרוקאים ואלג'יראים. למה שאני אגלם כאן רק דמויות ערביות? אגב, כאן יש סיכוי גבוה יותר לקבל את התפקיד של הישראלי".
אחזור כשיהיה שלום
נופי, בן 30, מכוון גבוה. כשאני שואלת אותו על מקורות השראה הוא מציין את השחקנים הישראלים עלי סולימאן, ואשראף ברהום, אך מיד מוסיף "אני לא צריך ערבי בשביל מודל לחיקוי. מספיקים לי כריסטיאן בייל וג'וני דפ ואל פצ'ינו כמודלים". עיון קל בקריירה של ברהום וסולימאן מגלה כי הם מתפרנסים מתפקידים של ערבים בסדרות הטלוויזיה "tyrant" ו"the kingdom" עם ג'יימי פוקס. השניים נכנסים היטב לדמות "האחר" המאצ'ו האקזוטי; נופי, לעומתם, משדר משהו יותר צעיר והיפסטרי- גם בלוק וגם בבחירות האישיות. בניגוד לברהום וסולימאן, שעדיין מתגוררים בגליל ובחיפה, הוא החליט לעזוב את ישראל בלי כרטיס חזרה. להמציא זהות חדשה, הרחק מהבעיות המזיעות שלנו כאן. "בחברה הערבית זה לא מקובל לעזוב ככה מרצונך את הבית. אנשים מחוברים למשפחה ולמסורת, וזה לא קורה הרבה", הוא אומר.
בעברית קוראים לזה "ירידה".
"אצל הערבים אין מילה כזאת. כי לעלות לא עלינו, אז איך נרד? חוץ מזה, זה גם לא קורה יותר מדי. הערבים שאתה פוגש באמריקה נמצאים כאן הרבה דורות, וכל המשפחה שלהם כאן. נדיר לפגוש מישהו כמוני שהגיע לבד. אני פוגש כאן ישראלים שמדברים על כמה הם עדיין ציונים וחיים את הארץ, זה מצחיק. אני לא עסוק ברגשות האשמה האלה".
סייד קשוע כותב ב"מוסף הארץ" טור מלא ייסורים על ההחלטה לעקור מהמולדת לארצות הברית, שם הוא לא מרגיש שייך.
"סייד זה סייד. אני מכיר אותו, עבדנו יחד, הוא אדם פחות פתוח, אני זה אני. אני כנראה אדם יותר שמח".
אתה קורא אותו?
"אני לא קורא 'הארץ' יותר מדי. כשאתה קורא עיתון הרבה, אתה שומע על הדברים הרעים. אני לא רוצה להתקיים מסבל וכאב של אחרים. אני דואג לקריירה שלי ולעצמי".
אולי אתה בורח מהמציאות?
"לא ברחתי. אבל אני רוצה לא להיות חלק מהבעיות בארץ. אני אחזור להיות חלק כשיהיה שלום. אני מקווה מאוד שזה יקרה, רוצה להאמין שלא מאוחר מדי. הפתרון היה צריך לקרות לפני הרבה שנים, לפני שנולדתי. הלוואי שאנשים יחיו ביחד ושירגישו כמו שאני מרגיש. אם יותר אנשים היו כמוני, אולי היה שלום".
אבל אנשים כמוך עוזבים ומשאירים אותנו עם הקיצוניים.
"אז שהקיצוניים ילמדו לקח וישתנו. לא יהיה להם טוב אחרי שאנשים כמוני יעזבו, הם ילמדו את הלקח בדרך הלא טובה. פולטיקה ודת זה מה שמוביל לכל הבעיות בעולם, אם היינו פחות מתעסקים בדברים כאלה, ומסתכלים על כל אדם כאדם, היה לנו הרבה יותר טוב".
כשראש ממשלה מזהיר מפני ערבים שנוהרים לקלפיות, אתה לא מרגיש צורך להתערב בפוליטיקה?
"ביבי התנצל לא? הוא קיבל על הראש מאובמה ומהעולם, והוא הצטער, לא? בכל מקרה, מה אני יכול לעשות? אני לא אדם פוליטי. יש לי חבר אחד שמפגין. שאר החבר'ה לא כאלה. אנחנו אוהבים לבלות, לא להפגין".
גם לא אם אספר לך שבני נוער רבים בישראל מוסיפים עכשיו לשם שלהם בפייסבוק את הסיומת "מוות לערבים"?
"מה? למה?".
שאלה טובה.
"לא ידעתי, לא שמעתי על זה. אם זה גורם להם להרגיש בנוח שיעשו את זה. זה החינוך שהם קיבלו, מה אני אעשה? שיהיה להם לבריאות. אני לא יודע מה להגיד על זה. זה עצוב".
מי ששופט אותי, לא יהיה בסביבה שלי
נופי טוען שהוא לא בורח, אבל יודע שהוא דווקא כן. לטענתו, זו לגמרי זכותו, כי הפרדוקס העצוב הוא שצעירים ערבים כמוהו - אינדיבידואליסטים, אמביציוזיים, משכילים - צריכים להיות רחוקים מכאן כדי להצליח כמו שהם בטוחים שמגיע להם. בעיניו הוא לא חייב להיות מיליטנט, או אפילו בעל דעה. הוא לא חייב לחתום על עצומות או לצאת להפגנות או להילחם בגזענות למען איש. ברגע העלייה על המטוס, כשהוא בוחר להתנתק מכל אלה, הוא מרגיש שהוא נותן לעצמו הזדמנות אמיתית למצות את הפוטנציאל.
הוא נולד בנצרת לפני 30 שנה, הבן הקטן למשפחה נוצרית ומכובדת של 14 דורות בעיר. לאביו עסק לתיקון רעפים, אמו עקרת בית, ואף אחד מהם לא ציפה שחוג התאטרון בבית הספר, יוביל לילד שמתעקש לעזוב הכל לתל אביב בגיל 18 וללמוד משחק ב"בבית צבי". "כמו כל אחד ששומע שהבן שלו הולך ללמוד משחק, אבא שלי לא שמח. הוא חשב שאהיה עני כל החיים שלי ולא אתפתח, זה דו שיח מוכר בין אבות לבנים. אבל לא ראיתי את עצמי עושה שום דבר אחר. בסוף הבאתי לו מישהו מנצרת שלמד בבית צבי וסיפר לאבא שלי על התהליך, שכנע אותו לתת לי את ברכתו".
העולם החדש שנכנס אליו היה תערובת מסובכת של ריחוק מהבית והתמודדות עם ביקורת. לפעמים זה הוציא ממנו דברים נפלאים, לפעמים זה ריסק. "בית צבי זה מקום שמועך אותך נפשית, אתה עובר תהפוכות שאמורות להכין אותך לבחוץ אבל לא הייתי רגיל למסגרת כזו, שדורשת ממני כל כך הרבה", הוא אומר. "גרי בילו ז"ל לא היה קל איתי, עקץ אותי במקומות הכי קשים. לפעמים הוא היה גורם לי לבכות, הוא איים עלי שאצטרך לחזור על השנה. בסוף הוא לא ויתר עלי, והיום אני מבין שהוא ידע מה הוא עושה, שבזכותו אני מקצועי בתחום הזה. הייתי לוס, משוחרר, הייתי צריך לקבל כמה סטירות".
היית הערבי היחיד במחזור?
"כן. בהתחלה היה לי מוזר, אבל אף פעם לא הייתה לי בעיה עם יהודים. אבא שלי תמיד עבד עם יהודים, בקושי היו לו קליינטים ערבים, מילדות הייתי הולך איתו לפגישות עבודה, הוא חינך אותי לכבד כל אדם. אני לא מרשה לעצמי להיות בסביבה של אנשים שאני לא מרגיש איתם בנוח. מי ששופט אותי, לא יהיה בסביבה שלי".
מיד עם היציאה מ"בית צבי", קיבל לואי תפקיד בסרטו של ערן ריקליס "עץ הלימון" וסומן כאחת ההבטחות של המחזור שלו. בעשר השנים שעברו מאז, הוא הופיע ב "עספור", "דיג" ,"עבודה ערבית ו"תמרות עשן", נדד בין דירות בפלורנטין ויפו, והשלים הכנסה כברמן ברחבי העיר. "תל אביב הייתה התקופה הכי יפה שהייתה לי בחיים, . ואני מתגעגע לחיי הלילה. בארץ אני יוצא מהבית רק באחת שתיים, כאן מתחילים לגרש אותך ממקום בשעה הזו, לא מתביישים. הבעיה היא שהכל נהיה יקר. כאן, לעומת זאת, אם אתה עובד, אתה יכול לחיות ממש סבבה. לכל אחד יש את הג'ט סקי שלו, אפשר להוציא אותו לים או לאגם, עושים חיים".
בינתיים הוא חי על חסכונות, "משלב פלז'ר וביזנס, בעיקר מטייל. נסעתי עם כמה חברים ללאס וגאס. אני אוהב להמר, והשתתפנו בטורניר פוקר גדול. העפתי קצת, לא ניצחתי, אבל היה כיף. אני קצת אוהב לחיות על הקצה. ולפני יומיים גם הייתי בבר מצווה".
בר מצווה?
"כן, יש לי כאן מלא חברים ישראלים. הם מכירים אותי מזגורי, הם רואים את זה במחשב, וכולם קוראים לי כאן חמודי כל הזמן. יש ביניהם גם ימניים, אבל זה לא מפריע לי. אמרתי לך, אני נמצא רק איפה שמכבדים אותי. אם אתקל בגזענות, לא אהיה שם".
מה עם הסצינה של השחקנים הישראלים, אתה מעורבב איתם?
"פחות. אני יודע שאלון אבוטבול פה אבל לא נפגשנו. אני חבר של הבמאי גידי רף, אבל הוא בקנדה, לא כאן. פגשתי את אורי פפר במסעדה, אבל לדעתי הוא כאן רק לביקור. ויש חברה מבית צבי ששולחת לי לפעמים הזמנות לארועים אז אני הולך למסיבות של התעשייה. הייתי בסקיי בר, מקום מיוחד על הגג, אלה ארועים שכולם מסביב שחקנים, כותבים, צעירים, מפיקים. כולם באו להצליח ולהכיר, שומעים סיפורים, כל אחד מדבר על הפרויקט שלו. אתה רואה מישהו ולא יודע מי הוא, אבל כשהעיניים נפגשות אתה בין ששניכם מחפשים אותו דבר, להצליח פה, ואז קל יותר להתחבר. החבר השחקן הכי טוב שלי הוא לא ישראלי, הוא סטיבן דורף. אנחנו מכירים מישראל, שיחקנו יחד בסרט של ערן ריקליס, זייתון, וביקרתי אותו כאן. בבית שלו במליבו. גם לינדזי לוהאן הייתה שם, ישבנו שלושתנו ושתינו מרגריטות שסטיבן הכין".
ללינדזי מותר לשתות?
"היא לא נהגה, זה בסדר".
אוהב לצאת עם יהודיות
הסיפור של לואי, על עלילות הוליווד הנוצצות שלו, מזכיר בסופו של דבר שלא הרבה השתנה אצלנו. מאז ש"עבודה ערבית" הופיעה בפריים טיים של ערוץ 2, אנחנו מתרגלים יותר ויותר לזווית הערבית על המסך, ובין הטרוריסטים של "פאודה", להפוגה הקומית של סלמה ב"ארץ נהדרת", אנחנו כמעט מרגישים נורמליים - אבל כשלוקחים רגע לחשוב על השחקנים שמאחורי הדמויות, המציאות עדיין מגלה אפליה, כזו שלקחה את לואי הרחק מכאן.
נכון לעכשיו אין לו כרטיס חזרה, אבל לואי ישמח לשוב לישראל לפרויקטים שייקרא להם, ובראשם העונה השלישית של זגורי, בתור חמודי, "עבריין שהפך ללאבר", לדבריו. ברגע השיא שלו בעונה הוא עשה אהבה דו לאומית על אנדרטת חללי הנגב, בסצנה שעוררה סערה רבה. הזוגיות בין מירי וחמודי נגמרה, לכאורה, לאחר שסיפרה לו כי לא יכולה להביא ילדים לעולם - אבל לואי לא ויתר על השניים. "מבחינתי זה נשאר פתוח, ואני מקווה שזה לא ייסגר. צריך עוד לכתוב את זה. אני אשמח לחזור. זה נכון שהוא נרתע כשהיא אמרה שהיא עקרה, אבל יש עוד סיכוי".
היא זו שעזבה אותו ראשונה, כי הוא ערבי. אהבה כזו יכולה להצליח בעיניך?
"הייתי מאוד רוצה שזה יעבוד, אבל ספציפית במקרה הזה, שניהם באים ממשפחות בעייתיות. זגורי זו משפחה מרוקאית אולד פאשן, הם גזענים באופן כללי, לא רק לערבים, גם לתימנים. וגם המשפחה של חמודי רוצה מישהו משלהם".
והמשפחה שלך?
"אני מאמין שהם יקבלו כל מי שאביא הביתה. אבא שלי אמר לי שלא אכפת לו מי זו תהיה, העיקר שהיא אדם טוב, ממשפחה טובה. אם אני אהיה עם נוצרייה שהיא לא אדם טוב, ולא נאמנה, למה זה טוב יותר ממוסלמית או יהודייה?".
אתה יוצא עם יהודיות?
"בטח, ברור, כל הזמן. אני אוהב את זה", הוא מגניב חיוך שובב, "הייתה לי רק חברה ערבייה אחת, לפני שנים רבות. מאז רק יהודיות. אבל לא נתתי את האופציה להכנס לעומק במערכת היחסים, ידעתי שלא אשאר כאן ולא רציתי להיקשר יותר מדי או שיקשרו אלי יותר מדי. המטרה שלי בחיים זה לא להתחתן, אלא להצליח. אם יהיו לי אישה וילדים, אני רוצה שיהיה לי מה להציע להם".
לינדזי באה בחשבון?
"בטח. היא נוצרייה".