שירלי צ'יזהולם הייתה האישה השחורה הראשונה שנבחרה לקונגרס האמריקאי. זה קרה ב-1968; כעבור ארבע שנים, בסוף כהונתו הראשונה של ריצ'רד ניקסון, צ'יזהולם הפכה גם לאישה השחורה הראשונה שהתמודדה על נשיאות ארה"ב (או ליתר דיוק, ניסתה לזכות במינוי מטעם המפלגה הדמוקרטית להתמודדות הזאת). עכשיו מגיע לנטפליקס הסרט הביוגרפי עליה, והאמת? אני בספק אם תזכרו ממנו משהו מלבד העובדות דלעיל, שאפשר באותה מידה ובמשמעותית פחות זמן לקרוא בוויקיפדיה.
"שירלי" לא מנסה להיות ביופיק במובן המקיף של המילה, והוא גם לא הולך בגישה של "לינקולן", שהתמקד במהלך פוליטי בודד. סרטו של ג'ון רידלי משתמש בהיילייט הראשון בקריירה של צ'יזהולם כדי להסתער על השני, שהוא מוקד העניין כאן: הניסיון לזכות במינוי הדמוקרטים לקרב על הנשיאות מול ניקסון הרפובליקני – למרות נתוני פתיחה קשים כמו תקציב צנע של 300 אלף דולר ואלמוניות כמעט מוחלטת.
הקמפיינים הפוליטיים של אמריקה היו רקע ליצירות מוצלחות ושונות מאוד, כמו "הנשיא מאוהב" (קומדיה רומנטית), "בוב רוברטס" (סאטירה), "השליח ממנצ'וריה" (ריגול) וכמובן "כל אנשי הנשיא" (מותחן). "שירלי" נופל מהן, ונופל בהרבה, מפני שלסרט הזה אין דופק. לב יש לו – בכל זאת, אישה שחורה ראשונה וכו', ההזדהות באה כאן על אוטומט – אלא שהפעימות שלו קלושות עד נעדרות לחלוטין, ומשתי סיבות: כי הסרט מתאר כמעט רק מאבקים חיצוניים, וכי במהלכם מסרב רידלי בעקביות לייחס לגיבורה איזה מעשה מפוקפק, איזו תכונת אופי שלילית או אפילו שמץ של להטוט פוליטי כשר-אבל-מסריח. אז זה שירלי נגד אמריקה, שירלי נגד המפלגה, בשלב מסוים גם שירלי נגד הפנתרים השחורים, אבל היא תמיד נקיית כפיים והם תמיד מכשולים בדרכה הצודקת, וזה משעמם בדיוק כמו שזה נשמע.
יוצאת הדופן היא מערכת היחסים של צ'יזהולם (רג'ינה קינג) עם בעלה קונרד (מייקל שרי). בשלוש סצנות קצרות שפרושות דק לאורך הסרט אנחנו למדים שלפוליטיקאית מחכה בבית גרסה גברית של האישה הקטנה, שהוא עצמו מסוכסך עם הסיטואציה, ושהיא – לפחות לרגע אחד – כנראה מבינה שהיא עושה לו עוול. אבל הסרט לא מפתח את התמה הזאת בכלל, והתחושה היא ש"שירלי" סולח לגיבורה שלו על התנהגות שבהיפוך מגדרי הייתה בוודאי הופכת לסוד האפל של הגיבור, ההצלחה שנקנית על גבה של האישה שבבית. ומילא זה, אבל המעמדים הקצרים והפזורים האלה שבהם צ'יזהולם נעשית לרגע מעניינת רק מדגישים עד כמה במרבית 117 הדקות היא לא.
הזכרתי קודם את "לינקולן" של ספילברג, סרט שכולו קודש לתרגילים הפוליטיים המסריחים עד לשמיים שבהם השתמש הנשיא ה-16 של ארה"ב, כדי להעביר בקונגרס את התיקון ה-13 לחוקה ולחסל את העבדות. זה היה נפלא, כי אברהם לינקולן לא הוצג כשום סוג של קדוש; להפך, הוא הוצג כפוליטיקאי אנושי מאוד שעשה דברים מפוקפקים מאוד בשם הדבר הנכון. עכשיו, אני לא אומר שג'ון רידלי היה צריך להציג את שירלי צ'יזהולם כאיזו עסקנית, אבל דחיל רבאק, מדובר בפוליטיקאית. להציג אותה כחפה לחלוטין מאמביציה אישית, כמשרתת של אידאה נטו, כאדם שאינו עוסק כלל במניפולציות או באינטריגות – נו באמת. זה לא אמין, ואם זה נעשה כדי לכבד את זכרה, אז כבר אמרתי: אין בסרט הזה שום דבר זכיר.
הקולנוע האמריקאי עשה בשנים האחרונות כברת דרך די מדהימה בכל הנוגע להצגת דמויות של מיעוטים מכל הסוגים, אבל הוא חייב להיגמל מהנטייה הילדותית להציג את הדמויות הללו כקדושות. "שירלי" ספציפית אינו סרט רע באופן קיצוני, אבל הוא העלה בדעתי את הסצנה ב"אמדאוס" שבה מוצרט מתלונן בפני הקיסר יוזף השני ואנשיו על הגיבורים והנושאים שבהם מטפלת האופרה בת זמנו. "הם נשגבים כל כך", רוטן מוצרט, "שזה כאילו הם מחרבנים שיש".