"הצבע ארגמן" של סטיבן ספילברג היה מועמד ב-1985 לערימה של אוסקרים - כולל הסרט הטוב ביותר – והפסיד את כולם. רוב הפרסים הגדולים הלכו באותה שנה ל"זיכרונות מאפריקה", בפירוש לא יצירת מופת, אבל בהחלט זוכה ראוי יותר ממה שהיה הדרמה המובהקת הראשונה של ספילברג. "הצבע ארגמן" לא היה סרט גרוע, אבל חוויית הצפייה בו הייתה בלתי אפשרית; סיפורה של סילי, הנערה השחורה שאביה מכניס להריון ומתעלל בה רגשית לפני שהוא משיא אותה לגבר שמתעלל בה פיזית – כשברקע בולטת דמותה של אישה שחורה אחרת, סופיה, שנראית כאילו כלום לא יכול עליה עד שהחיים מוצאים דרך להנחית גם עליה צרור כאפות. כל זה יצר שעתיים של סבל כל כך מזוקק שהוא היה כמעט בלתי צליח. המערכה האחרונה, המעט יותר אופטימית, הייתה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.
עכשיו מגיע העיבוד הקולנועי למחזמר "הצבע ארגמן", שמצדו היה עיבוד לסרטו של ספילברג ולמקור הספרותי - רומן המכתבים זוכה פרס הפוליצר מאת אליס ווקר. על הבמות בארה"ב ובעולם רץ המחזמר במשך שנים (20024-2019, הגם שבאינטרוולים), וזכה בשלל פרסי טוני. מאחורי המהדורה הקולנועית שלו עומדים ספילברג, הפעם בעמדת המפיק לצד אופרה וינפרי ששיחקה בסרט מ-85' את סופיה, ואיתם מפיק-העל המוזיקלי קווינסי ג'ונס. הבמאי הוא בליץ באזוול, את סילי מגלמת הבדרך-כלל-זמרת פנטסיה בארינו (ב-85' זאת הייתה וופי גולדברג), סופיה היא דניאל ברוקס – ואני חייב לומר שהסרט הזה סקרן אותי מרגע ששמעתי עליו. האם גרסה מרקדת ומזמרת של "הצבע ארגמן" תהיה חוויה שונה מאותו "טוב די כבר" עמוס רגשי אשמה של הגרסה הקודמת?
ובכן, כן, והאמת היא שזה פשוט הגיוני. גרסת המחזמר מעניקה ל"הצבע ארגמן" את הדבר שכל כך חסר לו בגרסה שביים ספילברג: מקומות שבהם אפשר לנשום. קצת אוויר בין זוועה לעוולה. ולא מדובר בסתם הפסקות מתודיות, אלא במצבור של נאמברים פשוט אדירים שעושים כבוד ל(בין השאר) גוספל, בלוז, ג'ז ומוזיקת נשמה לסוגיה, כך שההיבט המוזיקלי סוגר מעגל עם החומר ההיסטורי והתרבותי של העלילה. בהקשר הזה אפשר לציין גם את העובדה שהפעם נמצא על ההגאים במאי שחור, למי שחוגג (אגב, הצבע של ספילברג בהקשר של הסרט הזה הפריע לאנשים מסוימים גם באייטיז, עשורים לפני שהיה דבר כזה woke; אני מעולם לא חשבתי שהבמאי צריך בהכרח להתאים לגוון של הדמויות, אבל שוין).
תיקון משמעותי הרבה יותר שמציע המחזמר הוא שהרומן הלסבי שמופיע במקור, ושספילברג הצניע עד העלים, מקבל הפעם את הספוטלייט הראוי לו. ספילברג, ראוי לציין, אמר בעשור שעבר בריאיון ל-EW שזאת הייתה טעות ושבאותו שלב בקריירה שלו הוא כנראה לא היה הבמאי הנכון להביא סוג כזה של רומנטיקה וארוטיקה אל המסך. מה אני אגיד לכם, צדק. עכשיו גם עלילת המשנה הזאת היא חלק ממצבור האנרגיה החיובית של "הצבע ארגמן" המיוזיקלי, שבמיטבו קולע בול לקלישאת ה"שחוק ודמע משמשים בערבוביה".
אלא שלתמהיל הזה יש מחיר, והוא הולך ומצטבר ככל שנוקפות דקות המסך: הסרט הזה כל כך סוחף ביושבו כמחזמר וכל כך מבאס ביושבו כמלודרמה, שבאופן בלתי נמנע נוצרת חוויה של רכבת הרים רגשית – ושוב באופן בלתי נמנע, זה פשוט נעשה מתיש בשלב מסוים. אני לא יודע לשים את האצבע על הרגע המדויק, אבל הוא מגיע כשנותרות די הרבה מ-141 הדקות.
אני חושב שבהחלט שווה לצאת מהבית בשביל "הצבע ארגמן". הבימוי של באזוול – שבאופן שלא נראה לי לא מקרי מזכיר קצת את ספילברג המאוחר, בעיקר בכל הנוגע לבימוי המצלמה ולתאורה – ממש מצוין, וכל היבטי המיוזיקל פשוט נהדרים. וזה שהעניין ארוך מדי ובסופו של דבר קצת מתיש, זאת הרי הרעה החולה של כל סרט הוליוודי שני בימינו.