מכל הפרסים שמחולקים מדי שנה לסרטים, אין מושמצים יותר מהאוסקרים. פרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע הרוויחו את זה ביושר במשך שנים של הענקת פרסים לסרטים הלא נכונים ולאנשים הלא נכונים, ומניעתם מהסרטים ומהאנשים שמגיע להם. אבל בעוד שהזוכים בפסלונים נבחרים על ידי כלל חברי האקדמיה, את המועמדים בוחרים אנשי המקצוע - צלמים בוחרים את המועמדים לפרס הצילום, עורכים את המועמדים לעריכה וכיו"ב (היוצאת מן הכלל היא קטגוריית הסרט הטוב ביותר, שבה כל חברי האקדמיה בוחרים את המועמדים). ההקדמה הזאת באה לומר שני דברים: ראשית, שמועמדות לפרס אוסקר פירושה גושפנקה מקצועית מצד האנשים המוסמכים ביותר להעניק אותה; ושנית, שאין ראוי יותר מ"מכתב לחזיר" של טל קנטור הישראלית למועמדות לפרס סרט האנימציה הקצר. העובדה שבכירי האנימטורים בארה"ב העניקו לו את המועמדות הזאת היא בלתי נמנעת באותה מידה שהיא משמחת.
הסרט בן 17 הדקות (שזמין מעכשיו גם ב-yes ו-HOT) מבוסס על עדות ששמעה קנטור, אז תלמידת תיכון, מניצול שואה שסיפר לכיתתה איך הסתתר בדיר חזירים, ואיך התודה שחש כלפי בעלי החיים שהסתירו אותו שלא מדעת דחפה אותו לימים לכתוב מכתב - אותו "מכתב לחזיר" שבשם הסרט. על פניו אין כבר מה לחדש בטיפול קולנועי בזכר השואה, אבל קנטור מדגימה כאן את האמת הקבועה האחת של האומנות השביעית: ההרגשה ש"דבר כזה עוד לא ראינו" יכולה להיווצר מה*איך* באותה מידה שהיא יכולה להיות תוצאה של ה*מה*. ובעוד שיש הרבה מה לומר גם על המה של "מכתב לחזיר" - תחשבו רק על האסוציאציה שמעלה החיבור בין חזיר ליהודי - זה האיך שהופך את הסרט הקצר הזה לחוויה בלתי נשכחת.
הנפשה מבוססת-צילום אינה טכניקה חדשה. מה שנקרא רוטוסקופ, ציור על גבי צילום, קיים מאז שנות ה-20 של המאה שעברה ונראה מאז ב(בין השאר) העיבוד הקולנועי הראשון של "שר הטבעות" (1978); ריצ'רד לינקלייטר מצדו השתמש ברוטוסקופינג דיגיטלי בסרטיו "סורק אפלה" ו"חיים בהקיץ". אבל ב"מכתב לחזיר" אין רוטוסקופ במובן המסורתי של המילה: מה שיש כאן הוא שילוב של אלמנטים שצולמו בנפרד, קרי שחקנים וחזירים, ושימשו בסיס לעבודת אנימציה בצבע על גבי נייר - אשכרה במכחולים, כמו פעם. התוצאה הסופית משלבת בין האנימציה לקווי מתאר שצוירו על גבי הצילומים, והמראה שמתקבל מכל הנ"ל הוא משהו שבאמת-באמת עוד לא ראינו. הוא לא רק יפהפה, הוא גם מרגש לרוחב כל הספקטרום שסרטים יודעים לעורר בנו.
את תהליך העבודה המרתק והממושך על הסרט תיארה קנטור לאחרונה בריאיון לנירית אנדרמן ב"הארץ". קנטור סיפרה שם גם על האופן שבו השמחה על המועמדות נטמעה בצער על הזוועות שהתחוללו כאן כשסרטה פרש כנפיים מעבר לים. ו"מכתב לחזיר", שעוסק לא רק בשואה אלא גם באופן שבו הדור שלא ידע אותה מתמודד עם זכרה - באחד מהרגעים החזקים בסרט מסולק ילד מהשיעור שבו מושמעת העדות, מין רמז מובלע לדברים שקורים בכל שנה מחדש כשנערים ונערות מישראל מגיעים לאושוויץ - מעלה מחשבות על האופן שבו כולנו ניאלץ להתמודד עם הטראומה הטרייה, עם הפוגרום של אוקטובר 2023. העול של זיכרון מהסוג הזה, אומרת לנו קנטור בדקה-שתיים האחרונות והמהפנטות של סרטה, דוחף אותנו אל האפלה אם אין מי שיכוון אותנו אל האור.
"מכתב לחזיר, כאמור, זמין כעת לצפייה עבור מנויי yes ו-HOT. אני מקווה שרבים ינצלו את ההזדמנות ואת ההייפ כדי לצפות בו, מפני שהוא סרט פשוט נהדר - ומפני שמוטמעת בו אזהרה חשובה מאין כמותה. לזכור ולא לשכוח, נאמר לנו תמיד, אבל שכחה אינה הסכנה היחידה: גם הזיכרון של מה שקרה אז, ושל מה שקרה עכשיו, עלול להיות בעוכרינו אם לא נקפיד ללכת איתו אל האור.