תרבות
טום הנקס מתוך הסרט העיתון (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

שיעור אזרחות

"העיתון" החדש של סטיבן ספילברג הוא סרט טוב וחשוב עם באזז אוסקר, שלא מביא רק את סיפורו של הוושינגטון פוסט והאישה שבראשו, אלא מהווה תזכורת לכולנו (ואצבע בעין של טראמפ) לחשיבות העיתונות החופשית בדמוקרטיה. אז איך כל כך הרבה מחמאות הצטברו והפכו דווקא למכשלה הבולטת של הסרט?

תומר קמרלינג | mako | פורסם 16:55 11.01.18 

שנה גודל אות

 

כבר לא עושים אותם ככה. כלומר, ספילברג בהחלט עושה אותם ככה - "העיתון" משלים לו טרילוגיה פוליטית-חוקתית-היסטורית, הגם שלא רציפה ולא מוכרזת, עם "לינקולן" ו"גשר המרגלים" - אבל דרמות עם תמות מוסריות גדולות, בלי הטפשה ובלי הרדדה, זה משהו שבאמת רק מאסטר ס' עדיין עושה. מהבחינה הזאת, "העיתון" הוא לא רק סרט שמתרחש בשנות ה-70; במובנים רבים הוא סרט משנות ה-70. כשכולם עשו אותם ככה.

אם צפיתם ב"כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי פקולה ובסרט הדוקומנטרי "העיתונאי", אתם לא זקוקים לתקציר מלבד "זה הזה על מסמכי הפנטגון". אחרת, הנה: טום הנקס הוא בן ברדלי, עורך ה"וושינגטון פוסט". אנחנו ב-1971, כשנה לפני שהפריצה למתחם ווטרגייט תהפוך את ה"פוסט" לעיתון המוכר ביותר בעולם, וה"ניו יורק טיימס" מפרסם את מה שייקרא לימים "מסמכי הפנטגון" - מחקר שהוזמן על ידי שר ההגנה רוברט מקנאמרה, ושמוכיח כי ממשלת ארה"ב שיקרה לאזרחיה בנוגע לעומק המעורבות הצבאית שלה בווייטנאם לאורך חמש כהונות נשיאותיות, מהארי טרומן ועד ריצ'רד ניקסון, הנשיא המכהן בעת חשיפת המסמכים. אם זה לא מספיק נפיץ, אז אחת מהכהונות המדוברות הייתה של ג'ון פ. קנדי, שהיה חבר אישי קרוב של ברדלי (כל כך קרוב שהוא שכב עם אשתו, אבל ספילברג לא הולך לשם).

כשבית המשפט אוסר על הטיימס להמשיך לפרסם את המסמכים, והפוסט מצדו שם עליהם יד, ברדלי מוצא את עצמו בחתיכת קונפליקט אישי/מקצועי/חוקי. אבל הוא לא הגיבור של הסרט הזה וגם לא האיש על הכיסא החם: כפי שמסבירה לו אשתו טוני (שרה פולסון) באחת הסצנות המוצלחות בסרט, אף עורך מעולם לא הפסיד כלום מפרסום שערורייתי. מו"ל - זה כבר סיפור אחר.

מריל סטריפ היא קתרין "קיי" גראהם, מו"לית ה"פוסט" ומי שבעצמה מעורבבת עמוק בעיתון-שלטון משלה: היא חברה קרובה של מקנאמרה, שחשיפת המחקר שהוא עצמו הזמין מוכיחה כי האיש שלח ביודעין חיילים להיהרג במלחמה אבודה. חוץ מזה, היועצים המשפטיים מדברים במונחים של אבדון אם ה"פוסט" ימשיך מאיפה שה"טיימס" נעצר. והעיתון של גרהאם נמצא גם על סף הנפקה, אז היועצים הפיננסיים בכלל מדברים במונחים של ארמגדון. ומעבר לכל זה, מעל לכל זה, נמצאת העובדה שאתרע מזלה של גרהאם להיות אישה. המו"לית הראשונה לא רק בתולדות ה"פוסט", אלא בעצם של איזשהו עיתון בסדר גודל כזה, ולימים גם המנכ"לית הראשונה ברשימת ה"פורצ'ן 500" של "פורבס". אבל ב-1971 היא רק מנהלת שמחפשת את הכיוון שלה בתוך ג'וב שקיבלה בירושה לאחר התאבדות בעלה, ואישה שמחפשת את הקול שלה בתוך עולם של גברים בחליפות. מילולית: שימו לב לשינוי ההדרגתי בקול של סטריפ לאורך הסרט ותראו למה מתכוונים כשמדברים על משחק "מבחוץ פנימה".

מריל סטריפ בסרט "העיתון" (צילום: יחסי ציבור)
לא סיפורו של עיתון, אלא סיפורה של אישה. סטריפ
|
צילום: יחסי ציבור

זה די קטע: דווקא בשנה שבה סטריפ ספגה ביקורת על שתיקתה לכאורה בעניין הארווי וויינשטיין, ספילברג ליהק אותה לתפקיד הכי נכון-לזמנו שיכול להיות. ראשית בגלל שלל תקרות הזכוכית שניפצה גרהאם כאישה וכאשת עסקים, ושנית - בעצם לא, זה עדיין ראשית - בגלל ש"הפוסט" הוא לא באמת סרט על ה"וושינגטון פוסט" או על קתרין גרהאם או על בן ברדלי או על מסמכי הפנטגון. בתמונה הגדולה הוא על תפקידה של העיתונות בדמוקרטיה, ובהקשר האקטואלי הוא אצבע בעין של דונלד טראמפ. אצבע זקורה ומשולשת כלפי נשיא שגורם ליחסו של ניקסון לעיתונות - ולדמוקרטיה, ולמוסד הנשיאות - להיראות מכבד ורציונלי.

ספילברג הבוגר, זה שהוצג השנה באופן מורכב ונבון כל כך בדוקומנטרי "ספילברג" (הוסיפו לרשימת הצפיות המשלימות שלכם, זה לא פחות רלוונטי מ"מהעיתונאי"), יודע איך לטפל במכלול ההיבטים הפוליטיים-חברתיים-מוסריים של סרטים מהסוג הזה בלי שהמטען כולו יתפוצץ לו בפרצוף. מהבחינה הזאת, "העיתון" הוא סרט חובה: לאנשי ממשל, לעיתונאים, לנשים באשר הן נשים ולגברים באשר הם גברים.

שני דברים נאמרים כאן על תקן תזכורת לכל בר-דעת, וחשוב מזה, על תקן משל ושנינה לבני בלי דעת. ראשית, שעיתונאים הם כמו פסי האטה: אף אחד לא אוהב להיתקל בהם, אבל הם הדבר היחיד שמונע מאנשים מסוימים לדרוס אנשים אחרים. שנית, שהשינוי הטקטוני במעמדן של נשים - לא רק בחברה אלא גם בבית פנימה - הוא תולדה של אקטים אינדיבידואליים ולא של סיסמה כזאת או אחרת. ובהינתן שאותו הדבר נכון גם לגבי עיתונאי (או מו"ל, או עורך) שמעז לפרסם כתבה משנת-היסטוריה בניגוד למקובל ולעצת כולם, יוצא שהתמה האמיתית של "העיתון" זהה לזו של "לינקולן" ושל "גשר המרגלים". במילה אחת זה אומץ; בקצת יותר מילים, זאת התעוזה לעשות את הדבר הנכון, ההסכמה לשלם על זה כל מחיר שיידרש - והנכונות לעשות כל מה שצריך כדי שזה יתרחש. אברהם לינקולן רימה ושיקר ואיים וטינף בשביל לחסל את העבדות, ג'יימס דונובן הפך לאדם השנוא ביותר באמריקה כדי להגן משפטית על מרגל בשם עקרונות החוקה האמריקאית, קיי גרהאם נאלצה להחליט אם להפר צו איסור פרסום ולהסתכן במאסר ובקריסת העסק שלה בשם זכות הציבור לדעת. כאילו, חוקה זה אחלה והכל, אבל איפה ישנם עוד אנשים שיגנו עליה בגופם?

העיתון, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
סרט חובה, אבל גם סרט קצת מעצבן. הנקס
|
צילום: יחסי ציבור

כאמור, תמות גדולות - והן גם המכשלה הבולטת של "העיתון". חופש הביטוי, שוויון מגדרי, איזונים ובלמים במשטר דמוקרטי: ספילברג עושה כאן כזה שיעור אזרחות שהסרט שלו דידקטי באופן כמעט בלתי נמנע. כן, הוא מהנה מאוד וסוחף מאוד ולפרקים גם מצחיק מאוד, אבל משהו במכלול הנושאים והמשמעויות ההיסטוריות והאקטואליות העלה בדעתי ביקורת קולנוע של מבקר אמריקאי שהשנים השכיחו ממני את שמו: "זה אחד מאותם סרטי 'אכול את התרד, זה טוב בשבילך'". בניגוד ל"לינקולן", שתסריט פשוט מושלם מאת טוני קושנר לא נתן לו להידרדר לאזורי התרד, ליזה האנה וג'וש סינגר לא מצאו מספיק דלתות אחוריות להעביר דרכן את המסרים שלהם. וכשספילברג עושה קוויקי - הוא עבד בסך הכל כתשעה חודשים על "העיתון" - אפילו הוא לא משתלט על דברנות היתר (וספציפית מטיפנות היתר) של התסריטאים שלו.

אבל אבל - הנקס וסטריפ נהדרים, ובוב אודנקירק ושרה פולסון וברדלי וויטפורד ואליסון ברי (רשימה חלקית מאוד) משלימים אנסמבל מהחלומות, והמצלמה של יאנוש קמינסקי עושה את הקסמים הרגילים שלה והעריכה של מייקל קהאן והמוזיקה של ג'ון וויליאמס מפמפמות קצב טוב ואשכרה גרוב לתוך סרט שהוא תכלס הפריקוול של "כל אנשי הנשיא". בקיצור, "העיתון" הוא סרט טוב מאוד וחשוב מאוד. חבל רק שהוא כל כך, נו, בריא בשבילך.

העיתון, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
תפקיד שהגיע לה בול בזמן. סטריפ
|
צילום: יחסי ציבור

בואו לשבת בחושך עם תומר קמרלינג!

זוכרים ש"יושב בחושך" הוא עכשיו גם סדרת מפגשים עם תומר קמרלינג? אז בשבת הקרובה - 13.1, 20:30 - יוקרן בסינמטק הרצליה "סיפור רפאים", אחד מהסרטים הטובים ביותר שלא הופצו בישראל מבציר 2017, בליווי הרצאה של האיש והמדור שנשמע קינקי באורח מדאיג. בואו, יהיה כיף. כרטיסים ופרטים יש כאן.

mako תרבות בפייסבוק