לוק בסון יצא נקי. בשנת 2018 הגישה נגדו השחקנית סאנד ואן רוי תלונה על אונס; בקיץ האחרון, לאחר שהתיק נדון בשלוש ערכאות משפטיות, הבמאי הצרפתי זוכה מכל אשמה. ברמה הציבורית ממשיך לרדוף אותו תחקיר עיתונאי שפורסם בד בבד עם התלונה של ואן רוי, עם מספר האשמות על אלימות מינית מצדו, אבל בהיעדר פעולות משפטיות נוספות אפשר להניח שהפרק הזה בחייו הסתיים. זה גם היה הווייב שליווה את הגעתו לפסטיבל ונציה השנה, כחודשיים לאחר תום ההליכים מול ואן רוי: בסון, כך דיווחה סוכנות רויטרס, נראה אמוציונלי וזכה למחיאות כפיים מצד רבים מהעיתונאים. בתמורה הציג בסון לבאי הפסטיבל את הסרט הכי גרוע בקריירת הבימוי שלו.

"דוג מן" ("Dogman") נראה מעניין במבט ראשון. זה סיפורו של דאגלס (קיילב לנדרי ג'ונס), שסבל בילדותו מהתעללות מצד אביו עד שהאחרון זרק אותו מילולית לכלבים. אלא שבמכלאה הפכו הכלבים - שוב מילולית - לידידו הטובים ביותר של דאגלס, וכך נולד מין גיבור-על בהפוך על הפוך: אדם שאומנם לא ניחן בכוחות מיוחדים וגם מרותק לכיסא גלגלים, עוד מתנה מאבא, אבל שהתקשורת שלו עם כלבים מזכירה קצת את זו של אנטמן עם נמלים.

לפני כל מילה נוספת, תהייה: האם בסון זוכר שהוא כבר כתב פעם תסריט על מין דוג-מן? אני מתכוון ל"ללא מחסום" מ-2005, שבו ג'ט לי גילם אדם שחונך מילדות להתנהג ככלב, ספציפית כלב שמירה. הבמאי היה לואי לטרייה, התוצאה הייתה פשוט נהדרת, ולתהייה אני מתכוון ברצינות גמורה: בסון כתב והפיק - בדרך כלל תחת המטריה של החברה שהיה שותף להקמתה, EuropaCorp - טונות של סרטים לבמאים אחרים. ספציפית ב-2005 הוא היה חתום על עשרה סרטים ככותב ו/או מפיק, לא כולל "אנג'ל-A" בבימויו; אולי הוא פשוט שכח מ"ללא מחסום". מה שבטוח, הוא שכח איך כותבים סרט טוב על איש-כלב.

כן, "דוג מן" כתוב פשוט נורא. על התלאות של דאגלס אנחנו שומעים מפיו, כשהוא מספר את סיפורו לפסיכיאטרית (ג'וג'ו טי. גיבס) לאחר שנעצר. לרגע נדמה שלמערכת היחסים ביניהם יש איזו משמעות, או שיהיה איזה ערך מוסף למבנה הזה שאנחנו מכירים היטב מסרטים כמו "אמדאוס" ולהבדיל "ראיון עם הערפד", אבל הווידוי המאוחר לא נותן לסרט כלום חוץ מאינספור דקות מסך שבהן ג'ונס נראה כאילו הוא בטוח שהוא מבצע תפקיד ששווה אוסקר. אבל הוא לא, מאוד מאוד לא, ולמרבה הצער נראה שגם בסון חשב שהוא עושה כאן את ה"ג'וקר" שלו, יצירה אפלה שיש בה איזו אמירה מרתקת על האנושות. אבל אין בה, בכלל בכלל אין בה. 

אם הייתה ב"דוג מן" שנייה של אנדרסטייטמנט, היא הייתה מתה מבדידות. הסרט כתוב ביד גסה ומבוים במשיכות מכחול עבות כל כך שאי אפשר לא לתהות איך במאי עם רקורד כמו של בסון חתום עליו. זה סרט לא אסתטי ברמה קיצונית, אבל בעוד שהכיעור שלו עשוי להיות מכוון, אין שום תירוץ לחפיפניקיות של הרגעים שאמורים לרגש אותנו, אבל נראים כמו פרודיה על עצמם. בעיקר אמורים הדברים לפלאשבקים מחייו של דאגלס, שנעים בין המגוחך לגנרי. והאמת היא שהסרט כולו נע על המנעד שבין מטופש לנלעג.

מאחורי בסון, בשלל הכובעים המקצועיים שלו, יש קריירה אדירה. כאילו, בואו: האיש ביים את "ניקיטה" ואת "לאון" ואת "הכחול הגדול", הפיק את סדרות הגילטי פלז'ר "המשלח" ו"טקסי", כתב והפיק את "חטופה" שהמציא מחדש את ליאם ניסן ככוכב אקשן, והיה מי שאפשר כמפיק את הקסם של סרט האנימציה "מפלצת בפריז". אפילו כשכבר נחשב לבמאי ששיאו מאחוריו, בדיוק לפני עשר שנים, בסון יצר את "לוסי" המבריק, אחד מסרטי המד"ב הטובים של העשור שעבר. "דוג מן" - כמו הזוועה הקודמת בבימויו, "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" - לא מבטל את כל זה. אבל איך האיש שזכה לזרם קולנועי על שמו (ה"סינמה דה לוק", שכשמו כן הוא מתייחס לקולנוע עם לוק מהוקצע) עשה סרט עם לוק כל כך רע? איך האיש שכתב ברגישות כזו את "לאון" חתום על תסריט שנראה כאילו הוקלד באמצעות מצ'טה? בחיי, תעלומה.