תרבות
רוחות קרות, ביקורת סרט (צילום: באדיבות קולנוע לב ,יחסי ציבור)
צילום: באדיבות קולנוע לב

רק בגלל הרוח

אנחנו לא בטוחים אם זה טעם רע או פשוט בוסריותו של טיילור שרידן בסרטו הראשון כבמאי, אבל "רוחות קרות" הצליח להיות אכזבה מהדהדת במשך 111 דקותיו. הניסיון הניכר לזעזע אותנו והעודפות הרגשית שמציפה את הסרט מתחילתו ועד סופו, גרמו לנו רק לחוש דבר אחד - געגועים לקלינט איסטווד

תומר קמרלינג | mako | פורסם 16:00 10.08.17 

שנה גודל אות

באחת מסצנות הפתיחה החזקות של השנה הקולנועית הזאת, צעירה אינדיאנית רצה יחפה בשלג. היא בורחת ממשהו, זה ברור, והיא הולכת למות בשלג. זה עוד יותר ברור.

למחרת בבוקר מגלה את הגופה קורי למברט (ג'רמי רנר), צייד זאבים שמתגורר בשמורה אינדיאנית והיה בעבר נשוי לאחת התושבות המקומיות. מהתגובה שלו למראה הנערה המתה ברור שהוא יודע בדיוק מי זאת, ואנחנו אכן למדים שהמנוחה היא בתו של מרטין (גיל בירמינגהאם), חבר כמו אח של למברט. אלא שעול החקירה נופל על הכתפיים של ג'יין, סוכנת אף.בי.איי הרבה יותר מדי טריה (אליזבת אולסן), ולמברט מתנדב לעזור לה בסביבה העוינת טופוגרפית, אקלימית וחברתית של השמורה, שתושביה לא מתים על נציגי שלטון מכל סוג שהוא.

עם סצנת הפתיחה הזאת, התקציר הזה והקרדיטים הקודמים של הבמאי טיילור שרידן - האיש שכתב את "סיקאריו" ואת "באש ובמים" – "רוחות קרות" הוא מהסרטים האלה שיוצרים ציפיות, לייק איט אור נוט. נכון, שרידן ביים בעבר רק פעם אחת (סרט אימה זניח בשם "Vile"), אבל הוא תסריטאי כל כך טוב שאפילו פסימיסט מושבע לא היה רואה איך הוא נופל כאן. ואכן, נפילה זאת לא המילה ההולמת. אבל אכזבה כן.

**

ב"באש ובמים" הצליח התסריט של שרידן להמציא מחדש את המערבון או לפחות לעדכן אותו לזמננו אנו, ספציפית לאמריקה של טראמפ, וניכר ש"רוחות קרות" נוצר באותו הלך רוח: זה מערבון עם אופנועי שלג במקום סוסים. זה גם סרט שהמניעים הרגשיים שלו נמצאים עמוק בתוך הטריטוריה של פגיעה בילדים (ולא רק מהזווית של מרטין, אומר ולא אוסיף כי זה קצת ספוילר). כלומר, "רוחות קרות" פוגש פעמיים את הקולנוע של קלינט איסטווד - פעם אחת כי הוא מערבון מודרני-מפוכח ופעם שנייה כי הפרמיס שלו מהדהד את זה של "מיסטיק ריבר". אפילו קוראים לו במקור "Wind River". אבל מה, הסרט הזה מהדהד את איסטווד בעיקר במובן של איפה קלינט כשצריך אותו ואת הקלאסה שלו.

רוחות קרות, ביקורת סרט (צילום: באדיבות קולנוע לב ,יחסי ציבור)
מהדהד את איסטווד במובן של הגעגוע אליו
|
צילום: באדיבות קולנוע לב

קשה לי להעריך במדויק כמה דקות מסך מתוך ה-111 מוקדשות למונולוגים של אנשים על טראומות, אבל התחושה היא שזה המון. שוב ושוב אנחנו שומעים מישהו מספר על משהו מחריד שקרה למישהו, ואז - כשכבר באמת אי אפשר להכיל יותר - שרידן עושה את טעות הבימוי הכי גסה שלו והולך לפלאשבק ארוך מאוד, גרפי מאוד ומיותר לחלוטין של אונס הנערה מסצנת הפתיחה. מיותר כי כמה אפשר, מיותר כי למה צריך, מיותר מכל בחינה אפשרית.

אין לדעת אם זאת הבוסריות של שרידן כבמאי או סתם טעם רע, אבל ההחלטה המודעת לזעזע אותנו גם טקסטואלית וגם ויזואלית הופכת את "רוחות קרות" מהמותחן האפקטיבי של הדקות הראשונות למלודרמה המתישה של הדקות הנותרות. במקרה של סצנת האונס זה בכלל מידרדר לתחושה לא נעימה של ניצול - אם לא של השחקנית אז שלנו כצופים.

תראו, אני לא רוצה להגזים בחשיבותה של סצנה אחת, אומללה ככל שתהיה. ממילא הפלאשבק הגס הזה הוא לא הבעיה של "רוחות קרות": הוא סימפטום של יצירה שכל הקטע שלה הוא אובר-קיל, אובר-שוט, אובר דה טופ. כשהכל נורא והכל עוולה והכל גדול מהחיים, נוצרת אינפלציה רגשית שהופכת ניואנסים לבלתי נראים ומהלכים עלילתיים מינוריים ללא-קיימים. ככה יוצא למשל ששרידן נדרש בתחילת הסרט למערכת היחסים בין למברט לבנו, מסב אליה את מלוא תשומת הלב הרגשית שלנו, ואז פשוט זונח אותה לחלוטין לאמור "עזבו, בעצם לא משנה". ככה יוצא שהוא כותב דמות מצחיקה כמו בן (גרהאם גרין), איש החוק המקומי הוותיק והציני, אבל במקום שהפאנצ'ים שלו יקלילו את הסרט הם יוצאים נזם באף חזיר, אוכף על גב פרה או לבחירתכם כל שילוב אחר של בעל חיים וחפץ דומם שמתאר משהו לא קשור בשיט. בסרט שיש לו רק שני הילוכים – בכוח או עם פטיש 5 – כל הדברים הקטנים האלה פשוט לא עובדים.

רוחות קרות, ביקורת סרט (צילום: באדיבות קולנוע לב ,יחסי ציבור)
ניואנסים? מהלכים עדינים? התמסמסו תחת העומס הרגשי
|
צילום: באדיבות קולנוע לב

**

בכף הזכות של "רוחות קרות" יושבים המשחק המאופק של רנר, הצילום המצוין של בן ריצ'רדסון ("חיות הדרום הפראי"), הדבר החמקמק הזה שנקרא אווירה וגם ערימה שלמה של סצנות קשות מנשוא שהבעיה העיקרית שלהן היא שהן אכן נערמות אחת על השנייה. זה מקרה קלאסי של תפסת מרובה, גם אם אפשר למצוא נחמה בכך שלפחות יש בכלל מה לתפוס.

על רקע השוט האחרון - אל תדאגו, זה בהחלט לא ספוילר - שרידן עושה עלינו קווץ' אחרון ומעלה כיתוב על מצב האלימות כלפי נשים אינדיאניות. "רוחות קרות" מבוסס אמנם באופן רופף על אירועים אמיתיים, אבל זאת שוב התחושה הזאת של יצירה שלוחצת עליך יותר מדי (ואיכשהו גם לא במקומות הנכונים, כי סרט שיוצא מגדרו כדי להיות אולטרה-טרגדיה רב-מערכתית משוגעת לא יכול סתם להגיד בסוף "ודרך אגב, שתדעו לכם שהדבר הזה קורה כל יום"). בסופו של דבר, יותר מש"רוחות קרות" מהדהד את איסטווד, הוא בעיקר פרפראזה על "מבצע סבתא": מתחיל הכי חזק שלו ולאט לאט מגביר.

רוחות קרות, ביקורת סרט (צילום: באדיבות קולנוע לב ,יחסי ציבור)
111 דקות בלי לשחרר את הרגל מהדוושה
|
צילום: באדיבות קולנוע לב

זה כמו בסרט ההוא

אם טייק מודרני על מערבון זה מה שאתם מחפשים, "The Rover" זה מה שאתם צריכים. באוסטרליה פוסט אפוקליפטית אנחנו פוגשים את אריק (גאי פירס), שיעשה הכל כדי לחלץ את מכונית הרובר שלו מידי חבורה שגנבה אותה. כדי להיות קילומטר אחד לפני הגנבים הוא חוטף את אחיו של אחד מהם, ריי (רוברט פטינסון), וזאת בעצם כל העלילה: מה שקורה בין שני גברים שונים מאוד - אחד אלים ושתקן, השני פטפטן ומוגבל שכלית - שמחפשים ביחד כמה חארות במדבר. אבל מה שקורה ביניהם, מה שאנחנו לומדים על שניהם ביחד ועל כל אחד לחוד, קורע לב באנושיות שלו. ורוב הזמן דווקא בדרך של אנדרסטייטמנט ובמינימום דיבורים, אהמ אהמ טיילור שרידן.

הבמאי דייויד מישוד הראה כבר ב"ממלכת החיות" שהוא יודע מה טוב, ו"הרובר" מ-2014 היה הוכחה נוספת. השנה הוא היה אמנם אחראי על "מכונת מלחמה" החבוט של נטפליקס עם בראד פיט, אלא שאני דווקא לא נמנה עם משמיציו. נכון שזה כי טרם צפיתי בו, אבל עדיין.

 mako תרבות בפייסבוק