תרבות
דפני ליף (צילום: מתוך הסרט)
צילום: מתוך הסרט

בלדה לנאיבית

גיבורת המחאה החברתית של 2011 חיכתה שש שנים עם הסרט שלה על מה שאירע באותו קיץ גורלי. לא בשביל לסגור חשבונות ולא בשביל להחזיר את עצמה לכותרות, דפני ליף יצרה סרט שובר לב על אישה נאיבית שהחלום שלה קרם עור וגידים מול העיניים שלה רק כדי להתרסק לחלוטין

תומר קמרלינג | mako | פורסם 13:55 10.01.18 

שנה גודל אות

השם הזה, "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", נשמע כמו הבטחה לסרט על חלום ושברו. שזה הגיוני, כי אם דפני ליף ביימה דוקו על האופן שבו היא חוותה את מחאת 2011, אתה מצפה שתהיה לזה פרבולה קלאסית של באה קטנה > יצאה גדולה > יצא האוויר מהמאבק שלה. אבל "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" הוא בפירוש לא הסרט הזה: אם כבר, הוא על השבר בניכוי החלום.

אולי 15 דקות מצטברות מתוך 80 דקות המסך של "לפני שהרגליים נוגעות" עוסקות בשלב ההיי. ביום ההוא שבו איוונט הפייסבוק של ליף הוציא אלפים לשדרות רוטשילד, בגל הראשוני והספונטני של ההפגנות, בשלב הוודסטוקי של קיץ 2011, שליף הנבונה מקדישה לו מונטאז' אחד בשחור-לבן שאשכרה נראה קצת וודסטוק, קצת הקיץ של האהבה. בשאר הזמן זה הסתיו של האכזבה, החורף של אי שביעות רצוננו, ללמדנו שיעור מרפה ידיים שאפשר לסכם בחצי משפט: כמה מהר דבר יפה מתכער.

>> דפני ליף היא אורחת הפודקאסט החדש של "גיקונומי פיצ'רינג" בהנחיית מבקרי הקולנוע של mako, תומר קמרלינג ונעמה רק. רוצים לשמוע על כל מה שקרה מאחורי הקלעים של "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע"? האזינו לפודקאסט המלא: 

ליף לא סוגרת חשבונות. היא לא מוציאה את הסרט הזה, כמעט שבע שנים לאחר שצולם, כדי להכריע אחת ולתמיד בשאלה מי תרם יותר או מי הזיק יותר למאבק ביוקר המחייה - היא, סתיו שפיר, איציק שמולי או כל אדם אחר שהיה אלמוני עד לקיץ ההוא ומאז מזוהה אוטומטית עם הפעם ההיא שהישראלים הלכו להפגין לא בגלל המתים ולא למען העתיד אלא בגלל החיים ולמען העכשיו. ליף, עורכת וידאו במקצועה, אמנם הפקידה את מלאכת העריכה בידי טל שפי, אבל ניכר מאוד שהסרט נולד בתוך ראש שחושב עריכה תחילה. והראש הזה אפילו לא מנסה לבנות נרטיב מסודר של עלילות המחאה, כי עורך טוב משרת את הסיפור שהוא בא לספר ולא את המסגרת שבה הוא התרחש. ודפני ליף מספרת כאן על דפני ליף.       

מתוך הראש של הבמאית שלו/הנושא שלו, "לפני שהרגליים" הוא סרט על צעירה שהנאיביות שלה יצרה דבר נפלא - ואז ריסקה אותה, כי בעוד שרק נאיבית אמיתית תנסה לשנות את העולם, הרי בחיים לא תהיה היכולת להתמודד עם הכאפה שהעולם יחזיר לה. חלק מזה הוא הטרגדיה של משה סילמן, שהצית את עצמו במלאות שנה למחאה החברתית; ליף מתייחסת לאירוע הזה כנקודת שבר קונקרטית, והצער על סילמן מתערבב בתוך ההבנה שזה משהו שהיה פשוט גדול נפשית על בחורה שבסך הכל נשבר לה משכר הדירה שלה אז היא הקימה אוהל. חלק אחר שנראה ששבר את ליף, ואין ספק ששבר את מחאת 2011, הוא המהירות שבה המטרה אבדה בסבך שלם של ויכוחים על האמצעים.

האספקט המייאש ביותר בסרט המפוכח והכואב הזה הוא התיאור - שוב, ללא האשמה, פשוט תיעוד - של מה שקרה לתנועת המחאה, ומה שההיסטוריה מוכיחה שקורה כמעט לכל תנועה מהפכנית: בתוך הלהט נוצרת טהרנות, נוצרות אג'נדות סף-דתיות ברמת האדיקות שהן דורשות מעדת המאמינים, וככה אנחנו מגיעים לרגע מטורלל שבו ליף מואשמת על ידי תומכיה בחריגה מסמכותה. סמכות שמלכתחילה לא ניתנה לה, שהייתה נוכחת מתוקף הפעולות שלה-עצמה, ושאיש לא היה רשאי להפקיע מידיה.

אבל ליף לא עושה לעצמה הנחות. היא נחשפת ברגעים של התרסקות מוחלטת, של אבדן דרך ואמונה, של נגיעה בקרקע לא רק עם הרגליים אלא גם עם הראש. בוודאי עם הלב. זאת בלדה לצעירה נאיבית כפי שהולחנה בידי האישה שהיא גדלה להיות, ובכנות האבסולוטית והכובשת שלה, ליף אומרת לנו שהיא בסך הכל פעלה מתוך זעם טוב ובריא של אדם צעיר. שכל מה שקרה אחרי היום הראשון ההוא ברוטשילד יצא משליטתה, משליטה בכלל, כי זה מה שקורה למהפכות. תשאלו את רובספייר, שהוביל את הצרפתים וגמר על הגיליוטינה. תשאלו בכיכר תחריר או תשאלו את אנשי "M-15" בספרד, שתי תנועות מחאה שלא במקרה נוכחות מאוד ב"לפני שהרגליים נוגעות". מהפכות נולדות באש ואז הן נשרפות. השאלה היא מה הן מצליחות להשיג לפני שנשאר רק רמץ. לפני שהרגליים נוחתות.   

_OBJ

בסופו של דבר מצאתי קצת יותר מייאוש בסרט הזה, כי נדמה לי - למרות שליף לא אומרת את זה במפורש - שהיא עדיין קצת נאיבית. שאפילו הלהבות שכילו את סילמן לא שרפו לחלוטין את המקום שבו היא מאמינה באופן כמעט ילדותי שאפשר לשנות. אולי בגלל זה היא עדיין פעילה חברתית; אולי בגלל זה היא עושה סרטים דוקומנטריים ולא מעלה הצעות חוק כמו מנהיגים אחרים של המחאה ההיא.

יש לי חולשה לנאיביות, אני חושב שהיא אנדרייטד. בסיומה של צפייה בסרט הצנוע והעצוב הזה, אני מקווה בכל לבי שמשהו מהתכונה החבוטה והמושמצת הזאת עדיין בוער אצל דפני ליף ואצל הצעירים שיצאו בעקבותיה לרחובות. היות שהציניקנים לא ישנו את העולם מעצם הגדרתם, לנו לא נותר אלא להריע לתמימים. לשיר מכל הלב את הבלדה לנאיביים.

הסרט מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ.

_OBJ

mako תרבות בפייסבוק