תרבות
אוריאל קון (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

מו"ל עם תשע נשמות

דויד גרוסמן? כתב ספרים גרועים רצח. פרס מאן בוקר? מסחרי ומגמתי. כנרת-זמורה-ביתן? חרא של הוצאת ספרים. מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"? פונה לכלומלינס הישראלי. אוריאל קון, מו"ל הוצאת "תשע נשמות", פותח פה על עולם הספרות הישראלי

דרור בלילטי | mako | פורסם 11:57 15.06.17 

שנה גודל אות

אוריאל קון מוציא ספרות עולמית מתורגמת מזה עשור, אבל עכשיו נמאס לו. אנשי ספרות וחבריו הקרובים יעצו לו בעבר לתת לעבודתו לדבר בעד עצמה - עצה שקון לקח ברצינות במשך שנתיים, אך לאחריהן חזר להשחיז את לשונו בפייסבוק, באתרי ספרות עצמאיים ובמוסף התרבות של "הארץ". במקומות האלו הוא תוקף בבוטות את ההוצאות לאור הגדולות בישראל ואת עורכיהן, את מוספי הספרות בעיתונות ואת המבקרים.

לאורך השנים נקשרו בשמו של קון – בעבר מו"ל שותף בהוצאת "זיקית" והיום מו"ל ועורך הוצאת "תשע נשמות" – תארים כמו אליטיסט, מתנשא ונישתי. הוא הואשם באנטי-ציונות, חטף קללות. לפני שנתיים אפילו נזרק עליו נפץ. ובכל זאת, קון לא מוכן לשתוק. "שלא תחשבו שאנחנו הקוראים לא מודעים לעצלות", כתב בעמוד הפייסבוק שלו במאי האחרון, בפוסט אחד מתוך רבים שכתב מאז על מצב המוספים הספרותיים בתקשורת בישראל. "אל תדפקו אותנו! משתי סיבות: כי זה כואב להידפק; ומשום שאתם, מוספי ספרות, דופקים גם את עצמכם".

הביקורת מתחת לכל ביקורת

"ביקורת הספרות בארץ היא מתחת לכל ביקורת", מספר קון בראיון הנערך איתו בבית קפה קטן בירושלים, המקום שבו הוא גר ופועל. "היא משקפת אחד לאחד את המדיניות הפוליטית של ישראל. זה חבל, אין הרבה מו"לים משקיענים, אולי חמישה-שבעה. משקיעים שנתיים על הוצאת ספר ומתלהבים, עובדים, כותבים אחרית דבר ומבוא, מעצבים, ואז זה יוצא ואתה מקבל את הדרעק הזה ובא לך להתאבד פשוט. יש במוספים הקפדה ללטף תאגידים ולכתוב על הוצאות גדולות ולרצות את הקורא. זו אחת הבעיות הכי גדולות שקיימות לדעתי, גם במו"לות וגם במוספים. נוצר הרושם שהסופר כותב כדי לרצות את הקורא שלו, והמוסף כותב כדי לרצות את הקורא וליצור טראפיק".

אוריאל קון (צילום: יחסי ציבור)
"ביקורת הספרות בארץ היא מתחת לכל ביקורת". קון
|
צילום: יחסי ציבור

למה שהמוסף ירצה לרצות את הקורא? הרי הקוראים של 'ישראל היום' למשל הם קהל שבוי.

"נכון, אבל עדיין העיתון מנסה לרצות. גם מוסף הספרים של 'ידיעות אחרונות' הוא אחד לאחד המדיניות הפוליטית שלהם: הכלומלינס הישראלי, שמה זה - הם רוצים שלום? לא רוצים שלום? רוצים להיות חברתיים אבל לא ממש? אפשר ליצור מראית עין של תרבות, אבל אדם שהוא טיפה חכם יודע שזה לא עובד. נוצר הרושם שההוצאות המסחריות ביחד עם המוספים הספרותיים מלטפים אחד את השני, אבל תכלס מדרדרים זה את זה ומורידים את הרמה של כולנו. אם אני רוצה שיכתבו ב'ידיעות' על ספר שאני מוציא, אז אני צריך להוציא ספר אחר. מה אני כבר יכול לומר על הספרים חוץ מהספרות שבהם? הרי זה לא מישהו שיש לו סיפור חיים, אמא שלו נאנסה בגיל 12 או משהו כזה".

בעולם המצב שונה?

"מוספי הספרות הגדולים בעולם לא כותבים ביקורות על ספרות מסחרית. אולי על תופעות ספציפיות. אבל ספר כמו של ג'ונתן ספרן-פויר, נגיד, לא יקבל כתבה כי הוא לא עובר אפילו באותם ערוצים. אבל פה קורה דבר מוזר - מוספי הספרות הקטנים, הגדולים והבינוניים, כולם נותנים תשומת לב לספרים שעליהם אף אחד לא היה כותב בעולם".

אולי בגלל שאין לנו את "מועדון הספר" של אופרה ווינפרי, מדורי הספרים לוקחים על עצמם את התפקיד הזה?
"מה התועלת בלשלוח ספרים גרועים לביקורת? מה התועלת בלשלוח חרא לביקורת? מה אתה מקבל? חרא כפול".

מוספי הספרים צריכים טראפיק, מה הם יכולים לעשות?

"לא לקבל בכלל את ספרי היח"צ לביקורת, וכן להיות פתוחים. להגדיל את הנפח של המוספים. באנגליה, ספרד או ברזיל, למדורי הספרים יש 100-120 עמודים. פה הם מאוד דקים. כדי לממן את הגדילה שלהם ואת היחס לספרות אמיתית, צריך למכור שטחי פרסום או למכור מקום לטקסטים שהמו"ל עצמו יכול לכתוב. מנחם פרי יכול לכתוב עמוד על אלנה פרנטה, ואז מוכרים לו כפולה ב-20,000 שקל, ושם זה נמצא. כך הקורא יודע להבדיל בין ביקורת ליח"צ. ביקורת אמורה להיות צורה של מחאה, של דחיפה קדימה. ביקורת אמורה להיות גם משהו שקשור לצעירים. למישהו שיש לו אי-נחת בנוגע למה שקורה, ולא אריק גלסנר (מבקר הספרות של "ידיעות אחרונות" - ד"ב) שכותב על לא יודע מה. אני חושב ששם נמצא הטראפיק האמיתי - ליצור תרבות של מחאה".

"כנרת? חרא של הוצאה"

כשהוא לא תוקף את מוספי הספרות, קון תוקף את המו"לים עצמם, ובראשן את ההוצאות הגדולות השולטות בשוק הישראלי, כמו כנרת-זמורה-ביתן-דביר וידיעות ספרים. "אני מקלל את הוצאת 'כנרת' כי בא לי", אומר קון, "כי אני חושב שזו חרא של הוצאה, ואנשים נעלבים. ברור שהם מוציאים גם ספרים טובים. אבל להגן עליהם זה כמו להגן על מקדונלד'ס".

אתה מתבטא נגד ההוצאות הגדולות בחריפות.

"כל מה שעשיתי בפרסומים ובכתיבה זה לאמץ ולהעתיק אחד לאחד את הנימה הזו של דרום אמריקה שהיא קצת אירונית וקצת אלימה, שלא אכפת לה להגיד 'זה חרא של ספר'. את זה למדתי מפאבלו (קאצ'זיאן, חבר קרוב של קון וסופר ארגנטינאי שהתפרסם בארצו בשל מאבק משפטי על גניבה ספרותית שבו ניצח את אלמנתו של ענק הספרות חורחה לואיס בורחס - ד"ב) ומהסופר והסוציולוג הארגנטינאי רודולפו פוגוויל. הבעיה היא שכשאתה מדבר ככה פה אתה מיד נתפס כשונא. וזה לא באמת ככה, זה העמדת פנים. זה לא שלא כואב לי, אני כן רוצה לנצח".

אז למה הישראלים לא רוצים לשחק את המשחק?

"נראה לי שבישראל הכל מאוד רציני, לא? בגלל זה הריאליזם הוא סוגת הבית, כי הוא מדבר לאוכלוסייה מסוימת, ולוחש לה באוזן מה שהיא רוצה לשמוע ואיך שהיא רוצה להנציח את עצמה. מה שחורג מהדבר הזה נקלט מיד כבגידה עצומה".

אחת הבעיות של הספרות בישראל, על פי קון, היא שהתעשייה עסוקה בלהישאר בחיים ולא יכולה ליהנות מהם. כדוגמה הוא מזכיר את העובדה ש"הספרייה החדשה" – הוצאה שפרסמה הרבה ספרים טובים וחשובים – לא שינתה את עיצוב הכריכה או את צורת האותיות מאז הקמתה ב-1990. "דברים שהתשוקה שלהם מופקדת בספרות לא נראים ככה", אומר קון.

"מכיוון שעבדתי טיפה ב'כתר' בעבר, אני יודע שהדבר הזה קורה במודע", הוא מוסיף. "אם בעבר היו חמישה ספרים טובים מתוך שמונה, אז היום עושים אחד או שניים. ההוצאות חייבות לשרוד על ידי רבי המכר. ואם מישהו יגיד 'אתה מוציא חרא של ספרות' אז יענו לו 'הנה, אני מוציא את אורלי קסטל בלום!'. הסופרים האלה הם בני ערובה שמטרתם למנוע מאנשים להגיע למסקנה שההוצאה קרסה. אפשר להבין את זה, כי הם חייבים למכור 5,000 עותקים על מנת להחזיר את ההשקעה. ברגע שאתה חייב להוציא כאלה סכומים, אתה לא יכול להוציא ספרות טובה.

"מי שרוצה להיות מו"ל הוא בנאדם שאמור להאמין בהפך המוחלט ממה שנעשה בישראל. הספרות לא צריכה לחקות את המציאות, ומוספי הספרות לא אמורים לכתוב ביקורת ריאליסטית. הם אמורים להאמין ביכולת המולדת של הספרות לשנות את המציאות ולא לשכפל אותה. העניין הוא איך יוצאים מהמעגל של האלפיים איש, אם יש אפשרות כזו בכלל".

המצב היה שונה כשניהלת את הוצאת "זיקית"?

"'זיקית' הייתה הוצאה שכולם אהבו ללטף, כולם אהבו לכתוב עליה משום שהייתה אופנתית לשנה בערך. אבל כשהאופנה חולפת, מפסיקים להתייחס אליך. פתאום אתה רואה שחלק מההתייחסויות היו די מלאכותיות. ואז אתה כותב מיילים לעורכי המוספים הספרותיים, ולא עונים לך. אתה לא משלם ליחצ"נים 10,000 שקל או 200,000 שקל, כפי שלפעמים משלמות ההוצאות הגדולות".

התשובות שקון מקבל, לדבריו, תמיד זהות: "אנחנו מדינה צעירה", "יוצאים פה הרבה יותר ספרים בהשוואה לכל מקום אחר". "יוצאים פה דברים טובים ויש הוצאות טובות מאוד", מסכים קון, "אולם תפקידו של מי שרוצה לעסוק בתרבות זה לצעוק את מה שאין ולא את מה שיש, כי אחרת אי אפשר לדחוף קדימה. מה שיש לא כל כך מעניין, וכדאי להצביע על מה שרע במה שיש".

 

"המאן בוקר מסחרי ומגמתי, גרוסמן כתב ספרים גרועים רצח"

ביום חמישי בערב קיבל הציבור הישראלי בהתרגשות את ההודעה על זכייתו של דויד גרוסמן בפרס מאן בוקר הבינלאומי עבור ספרו "סוס אחד נכנס לבר". בין שלל המפרגנים, בלט אחד שלא היה שותף להתלהבות.

"אוי לא!", כתב קון בשעת לילה מאוחרת בעמוד הפייסבוק שלו. "ישראל מתבוננת על פרס ספרותי גרוע, מסחרי ומגמתי כמו ה'מאן בוקר' - מעין כלום דפוק עם יח״צ שמגיע לאנגליה, ארצות הברית, וכתופעת לוואי גם לישראל. מי יכתוב מחר על גרוסמן מבחינה חברתית, פוליטית, מינית, גזעית - יכתבו עליו מכל הבחינות פרט לבחינה החסרה: הספרותית. אבל זה העולם שלנו".

כמה מהמגיבים האשימו את קון בחוסר פרגון, בקנאה ואפילו בהכפשה. קון, בתגובה, מסביר שלא כתב מילה על גרוסמן, אלא רק על הפרס. "תמיד צצים הרגשות הלאומניים... זו לא רמיסה - הרמיסה עוברת בתוך תוכה של האקדמיה הישראלית, שמקיימת מעגל סגור, בלתי קונטקסטואלי בעליל שבו הביקורת וההתנגדות מתקבלים כעלבון לאומי ואישי. הפוסט שלי לא מדבר על גרוסמן, אלא על פרס אנגלוסקסי שלא מעניין אף אחד בעולם".

ובכל זאת, קון לא יכול היה להתאפק גם מהתייחסות לגרוסמן עצמו. בשיחה שניהל בתגובות עם פרופ' מיכאל גלוזמן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, אמר קון: "רק פעמיים יצא לי לקרוא ספר פרי עטו (של גרוסמן), ואלה היו גרועים רצח, ספרותית".