תרבות
חבורה ראשית (צילום: מתוך האינסטגרם של רותם סלע)
אין דבר שמעיד יותר עליך כאדם סבבה מאשר להיות מוקף באנשים סבבה
|
צילום: מתוך האינסטגרם של רותם סלע

שנת החברים

אחרי שבשנים האחרונות התעסקתם בעיקר בעצמכם, הגיע הזמן שתפסיקו לצלם סלפי ותתחילו להעלות תמונות עם חברים שווים. קבוצות בווצפ, קבוצות בפייסבוק וקבוצות על המסך – אינטרקציה וסולידריות זה מה שהולך עכשיו. תם עידן האני, פנו דרך לעידן אני והחבר'ה

נטע חוטר | מגזין mako | פורסם 14:43 11.01.18 

שנה גודל אות

דברים שכנראה עשיתם ב- 2017: השתמשתם בביטוי "תייגו חבר ש-X וחבר ש-Y ואל תגידו להם מי זה מי". העליתם סטורי שכולל בילוי עם חברים. ראיתם אופירה וברקו. הצטרפתם לקבוצת זכרונות ילדות כלשהי, פרשתם ממנה וטינפתם עליה בקבוצת הפייסבוק הסודית שאתם חברים בה, כי אם אתן נשים, הצטרפתן השנה לקבוצת פייסבוק סודית אחת לפחות. וגם לקבוצת פייסבוק בנושא אוכל. הלכתם לעבוד ב-We work או חלל עבודה משותף אחר. עשיתם קאר פולינג או השתמשתם ב"גט טוגדר" של גט. סייעתם לחבר לממן אלבום כושל בהד סטארט. ביליתם עם חברים בחדר קריוקי או בחדר בריחה. העליתם פוסט #me too.

זו הייתה שנת החברים. שניים ומעלה. הם יכולים להגיע בחבורה, בקבוצת פייסבוק סגורה או קבוצת וואטסאפ או בסטוריז באינסטגרם, אבל זה תמיד ברבים. אמנם מדי פעם עוד אפשר לשמוע את הצקצוק הדודתי על דור הסלפי, אבל הוא כבר לא רלוונטי לכלום. אף אחד כבר לא עושה סלפי. ב-2017 למדנו לכוון את המצלמה החוצה, ותמיד היה שם מישהו אחר.

Miss u Ya amazing ��

A post shared by Yael Goldman ��יעל גולדמן (@yaelgoldmanpfeffer) on

מה בעצם קרה כאן? הרי עד לא מזמן היינו ספונים בהילת האינדיבידואל. ב-2006 איש השנה של מגזין TIME היה "אתה", השער היה ראי. כל הסדרות הגדולות, תור הזהב של הטלוויזיה, סבבו סביב גיבור מיוסר ומתחבט (ולבן וגבר ועם בעיות רגשיות), ובטלוויזיה הלא מתוסרטת זה היה עידן הטאלנטים, "חוזה הטאלנט" הייתה משאת נפשו של כל סלב. אתם בטח גם זוכרים קונספט בשם "מסיבת אוזניות" שבה אנשים רוקדים בדממה מנותקת, כל אחד עם האוזניות שלו. כשהגיעו האייפונים, נפתח עשור תחילית ה- i, אני. אייפד, אייטיונז ואפילו בלי קשר למטרתו בעולם – איי רובוט. היה גם ניסיון לכנות את דור ה-Z (ילידי 94 ומעלה) כ-I generation. שער מפורסם, גם הוא של מגזין TIME, שהוקדש למילניאלז (דור ה-Y) בחר בכותרת "The me me me generation". כולנו מותגנו, צרכנית ורגשית, כפתיתי שלג אנוכיים, מפונקים, מכורי מסכים אישיים, מתבוססים בעצמנו, הגיבורים היחידים של הסיפור שלנו.

ואז התברר שזה לא כיף. שקצת לבד לנו מדי. הבדידות והניכור איבדו אט אט את קסמם, כי בהנחה שעברתם את גיל 14, אתם לא זאבים בודדים ששונאים את העולם ואת כולם. השנים האחרונות מסמנות תנועה הפוכה – הקבוצה תופסת את מקומו של היחיד. אנשים מתאגדים בקבוצות, קהילות וצמדים, או לפחות מעמידים פנים שהם עושים את זה בסטוריז – ערבים שלא נזכור עם חברים שלא נשכח או, לפחות לפי הפיד, הופעות של אייל גולן ואתניקס בחברת ציפי רפאלי ומעיין אדם.

 

מעיינושלי❣️

A post shared by Zipirefaeli (@zipirefaeli) on

הטאלנט החדש הוא הדינמיקה בין הטאלנטים

כל מגמה, תמיד, משתקפת הכי טוב על מסך הטלוויזיה. אופירה וברקו, למשל, הם האנשים הכי מדוברים על המסך בחודשים האחרונים. אתם יכולים לשנוא, לאהוב או להגיד שאתם שונאים ולהיות מכורים בסתר, אבל ככל הנראה יצא לכם לדון בהם. וסביר להניח שלא רק באופירה או רק בברקו, אלא בשניהם ביחד. לפניהם אלו היו סטטיק ובן אל, קונצנזוס לאומי של חמידות וכישרון, והשנה דשנו לא מעט גם בזוגיות של אסי עזר ורותם סלע, שעשתה לשניהם טוב: היא הפכה לכוכבת על, הוא חזר להיות חמוד. אצלנו במאקו הכוכבות הן ויטה וריטה, מבקרות המשלוחים המבריקות והמצחיקות שלנו. המשותף לכל אלו די ברור – הם באים בשניים. הם טובים יותר ביחד, חדים יותר, כיפיים. העניין הוא בתקשורת ביניהם, באינטראקציה. כל אחד מהם בנפרד יכול להיות מוכשר וזוהר אבל זה לא משנה, כי הטאלנט החדש הוא הדינמיקה, לא היחיד.

עכשיו רדיו @radio102fm

A post shared by Ofira Asayag (@ofiraasayag) on

ולא מדובר רק בצמדים אלא בשלישיות קומיקאים וסתם חבורות. הגיבור הבודד ששלט במסך הלך מעמנו, תודה לאל, וסדרות מרובות גיבורים תפסו את מקומו. "סטריינג'ר ת'ינגס", "שקרים קטנים גדולים", "גלואו", "משחקי הכס", "פיוד", "בנות", "ברוד סיטי", "13 סיבות", הצמד". הם יכולים להיות חברים או אויבים, אבל הם כמה. כמו פעם, איך קראו לסדרה הזאת? "חברים". אגב, יכול באמת להיות שמדובר בחלק מגל נוסטלגיה, זה אפשרי, הרי תמיד נתגעגע ללפני עשרים שנה (ולאייטיז, כי הם הנתון הקבוע של הנוסטלגיה. בשנת 2040 יתגעגעו לשנת 2020 ולאייטיז). מה שבטוח זה שסדרות אנסמבל הן אלו שמעניינות אותנו בשנים האחרונות, הן החשובות והמשפיעות והמדוברות.

כמו הטלוויזיה, גם המציאות שמה לנו דגש די בולט על הנושא, ובמובן העמוק יותר שלו. כי חברים זה אומר קצת יותר מאנשים שאתה מסתובב איתם או צועק בחברתם על ענבל אור בטלוויזיה. חברים זה סולידריות, ואצל נשים זה בלט השנה במיוחד: זה התחיל עם פרשת ביל קוסבי שהתפוצצה ב-2015 והובילה, בין היתר, לאחד השערים העצמתיים של הניו יורק מגזין, שכלל 35 מהנשים שנאנסו על ידו. הנושא קיבל דחיפה עם בחירתו של טראמפ וצעדות הנשים בתחילת השנה, והגיע לשיאו עם קמפיין "מי טו". הקמפיין החל עם פרשת הארווי וויינשטיין והמשיך להאשטאג עולמי שכלל חשיפת סיפורי הטרדה מינית שעברו נשים. הטרדה מינית היא הלחימה המשותפת בלבנון של הנשים, זה המילואים או המוצב או כל מה שקושר בין גברים בכאלו עבותות כבר כל כך הרבה שנים, הארווי וויינשטיין וקסטיאל הם על תקן הבופור. בהתאמה, שער איש השנה של  מגזין TIME ל-2017 לא כלל אדם אחד וגם לא ראי, אלא את הנשים שהובילו את קמפיין מי טו. נשים, בדגש על כמה, שתיים מהן בעילום שם על מנת להגן על זהותן.

Happiness #shlomapajamaparty

A post shared by Liky Rozenberg (@likys_port) on

חברים הם טיול הסקי החדש

מדובר במהלך הדרגתי ואיטי שקשור ללא מעט מגמות, אחת מהן מדוברת למדי – אין לנו על מי לסמוך. כבר שנים שמתרחש פירוק של אמון בכל מה שאנחנו מכנים "הממסד", וזה תוצר של תהליך מזדחל של הסרת אחריות מצד המדינה - על החינוך, על הרווחה, הבריאות, הביטחון האישי. תחשבו על פרשות אלאור אזריה, תאיר ראדה, מתווה הגז – הציבור לא מאמין למוסדות השלטון. איך שלא תסובבו את זה, המדינה לא שם בשבילנו. יותר מזה, רוב הזמן אנחנו חושדים שהיא אפילו לא בצד שלנו. אף שוטר נחמד לא יגיע לעזור לנו ואין שום גלגלי צדק שטוחנים בכל קצב שלא יהיה. ובשביל לא להיות כל כך לבד, אנחנו צריכים אחד את השני.

הסבר נוסף קשור למגמות טכנולוגיות. אם פעם הטכנולוגיה הייתה זאת שהואשמה בניכור, עכשיו היא זאת שמאפשרת את הביחד. פעם מבוגרים התלוננו על כך שהראש שלנו קבור במסך ואנחנו לא מתקשרים עם בני אדם, אבל אפילו הם כבר הבינו שהראש שלנו קבור במסך כי אנחנו מתקשרים עם בני אדם. אם פעם עשיתם שר לסרטונים או אייטמים בעמוד שלכם בפייסבוק, היום אתם מתייגים אנשים שיבואו לראות: כי העניין הוא לא להניח משהו שווה בעמוד שלכם, בהנחה ש-share מעיד יותר עליכם מאשר על התוכן, אלא להביא את החברים אליו. וזה לא רק פחות share -ים, אלא בכלל, אנחנו מתבטאים פחות בפיד הכללי. לא נעים שם. עברנו לקבוצות מפולחות, מסגרות חברתיות קטנות ואינטימיות. זה כולל קבוצות וואטסאפ סגורות שבהן אנחנו מתכתבים כל היום וגם קהילות פייסבוק, שהן אחת התופעות המרתקות של השנים האחרונות.

Just getting started

A post shared by Shlomit Malka Levi (@shlomitmalka) on

בארץ הפריצה הגדולה שלהן הייתה עם "מאמאזון", כי זה תמיד מתחיל עם האמהות. נשים גילו שאין דבר בודד יותר מחופשת לידה, במיוחד אם אנחנו כבר לא גרים ליד ההורים שלנו או בקהילה מגובשת, והרשת הפכה להיות המסגרת לקבל בה עזרה, הקשבה וייעוץ. אומרים ש"איט טייקס א ויליג'", שצריך כפר כדי לגדל ילד, ומאמאזון סיפקה את הכפר הזה. הקהילות פולחו מאז לפי אזורי מגורים ("השוות של"), תחומי עניין (אוכל, טיולים) או מקצועות (הייטקיסטים, עיתונאים), אבל הן נותרו נשיות ברובן, מספקות מרחב בטוח, קהילה, ייעוץ ותחושת שייכות. הן אפילו יצאו מחוץ לגבולות הרשת עם מיזמים של החלפת בגדים, קהילות עירוניות או "סירי לידה" - נשים שמספקות ליולדות טריות מזון מבושל הביתה, בחינם, ועל הדרך גם מישהי שאפשר ליפול על צווארה בבכי הורמונלי.

לא מדובר רק בתהליך אורגני ונטול תיווך – נדמה שפייסבוק עצמה לוקחת בו חלק פעיל. זה לא שאתם מבלים את רוב זמנכם בקבוצות ולכן הן השתלטו לכם על הפיד, הן השתלטו לכם על הפיד ולכן אתם מבלים בהן את רוב זמנכם. פייסבוק מעודדת את הקבוצות ומקדמת אותן – אולי מתוך אינטרס שיווקי (הקבוצות מפולחות מאוד ולכן יעילות יותר למכירת שטחי פרסום) ואולי מתוך הכוונה להשאיר אתכם באתר או באפליקציה זמן ממושך ככל האפשר (דיון בתוך קבוצה דורש מכם יותר זמן מרפרוף על תמונות של חברים בשלג).  

הסטוריז הם תופעה מעניינת לא פחות. תכנים שלא נפרסם בפיד הכללי והנצחי שלנו נזרקים שם ל-24 שעות די בחופשיות, רובם כוללים חברים. מדי פעם תזרוק איזה סלפי עם אוזניים, אבל לרוב תנסה לספר סיפור קטן על עצמך או על המתרחש, כזה שיכלול וידאו וחברים. החבורות הפכו למרכזיות בסטוריז והחברים, בהתאם, לסמל סטטוס. אם פעם אנשים ברשתות החברתיות נטו להשוויץ בחיים המדהימים שלהם, במסעדות שבהם אכלו או בטיולים בעולם, היום הם משוויצים בקליקות אליהן הם משתייכים. חברים הם טיול הסקי החדש, כי אין דבר שמעיד יותר עליך כאדם סבבה מאשר להיות מוקף באנשים, עדיפות לאנשים שווים. בין אם זאת שלומית מלכה והחברות או חבורת הסטלנים הנודניקית של ג'יימס פרנקו או, לפני כמה שנים, הסקוואד של טיילור סוויפט - מדובר בהון סימבולי. אתה הקבוצה אליה אתה שייך. ומכיוון שקבוצה סגורה ונחשקת של חברים תמיד תלויה בקיומם של אנשים מבחוץ שיביטו בהם, ה-FOMO הנוכחי הוא לא על אנשים שאוכלים וקונים ונופשים במקומות שאתה לא יכול להרשות לעצמך, אלא על כך שאתה לא חלק מהחבורה. לא הוזמנת למסיבה, אתה פחות אהוב ומקובל. למעשה חזרנו לתיכון, בהצלחה עם זה.

אנשים מחפשים קרבה וחברה, גם אם המינימלית ביותר. אם שיח הזהויות גרם לנו לפרק את עצמנו ולהרכיב אותנו מחדש אז ההמשך הטבעי, אחרי שמצאנו את עצמנו, זה למקם את עצמנו חברתית. זה תמיד יכלול קבוצה להזדהות איתה, להיות שותף למאבק שלה ולהשקפת העולם שלה. אנחנו מזרחים או גאים או תושבי מזרח פלורנטין, נשמח להכיר עוד כמונו. בסופו של דבר, סיימנו את הסיבוב הארוך הזה שהפך אותנו לאינדיבידואלים ולעצמאיים רק כדי שנוכל לחפש איזה שביל שייקח אותנו בחזרה לסוג כלשהו של קבוצת השתייכות. לא זאת שנולדנו אליה, אלא זאת שאנחנו בוחרים בעצמנו.