"כל קומיקאי רוצה להיות מוזיקאי, כל מוזיקאי חושב שהוא מצחיק. זו מערכת יחסים מאד מוזרה".
דייב שאפל, "הבלוק פארטי של דייב שאפל", 2005
בימים הקרובים מתחיל דייב שאפל, מהקומיקאים הגדולים של דורנו, סדרת מופעים מיוחדת באולם הרדיו סיטי מיוזיק הול האגדי. במהלך השבועיים וקצת הראשונים של אוגוסט שאפל יעלה ללא פחות מעשר הופעות סטנדאפ מיוחדות במינן – הצופים ברי המזל יזכו לראות לא רק את הקומדיה המיוחדת של שאפל, אלא גם הופעות של אריקה באדו, הרוטס, לורין היל, אייס קיוב, צ'יילדיש גמבינו, ליל וויין ועוד המוני מוזיקאים נהדרים שישתתפו במופע הבידור היחיד במינו.
שאפל לא זר לשיתופי פעולה נרחבים עם מוזיקאים. הוא עשה זאת באותו האולם לפני כ-3 שנים ותיעד הופעה שכזו בסרטו של מישל גונרי מ-2005, "הבלוק פארטי של דייב שאפל". שאפל הוא קומיקאי של מוזיקאים, אחד שהסתחבק עם קניה ווסט הרבה לפני הקרדשיאנז, התמסטל עם הראפר הדיטרויטי דני בראון לפני הופעה (ואז הופך את זה לקטע סטנדאפ נהדר) ומתעסק באופן תמידי בהשפעה הרבה של מוזיקה על חייו. עדות לכך היא כמות המערכונים המיתולוגים העוסקים במוזיקה והעולם שסביבה מתוך תוכניתו, "המופע של שאפל" (Chappelle's Show).
מהוודוויל לאמינם ולוקץ'
למרות שחיבור בין קומיקאי למוזיקאים הוא אירוע נדיר בזמננו, זו היא למעשה מסורת שמושרשת עמוק במקורות הסטנדאפ. הקומדיה המודרנית כפי שאנחנו מכירים עוצבה בעיקרה במופעי הוודוויל של סוף המאה ה-19 במופעים ששילבו בין מגוון אמנויות במה, ביניהם כמובן גם הופעות מוזיקה. מאוחר יותר התפתחו מופעי הוודוויל לסוג מופע שנקרא "Variety Show" ("מופע מגוון"), סוג של גלגול ראשוני לטוק-שואו שאנחנו מכירים היום. בדרנים קומיים רבים, דוגמת האחים מרקס, מל ברוקס, ג'ק בני ועוד, החלו את דרכם במופעים מסוג זה, שכללו מערכונים מצחיקים, מונולוגים קומיים והרבה הרבה מוזיקה.
המבנה הקלאסי הזה הוביל לאמנים רבים שעומדים על קו התפר שבין מוזיקה לקומדיה. מדובר בקו מטושטש למדי, אזור דמדומים שמקשה על ההבדלה בין מוזיקאי-קומי לבין קומיקאי-מוזיקלי. איפה, לצורך הדיון, יש להציב את אמינם? גם היותו אחד המוזיקאים המשמעותיים ביותר בעשרים השנים האחרונות לא מחקו את חוש ההומור המחודד שבשיריו. ומה בנוגע לסאטיריקן המוזיקלי פרנק זאפה? הרי מדובר במוזיקאי בעל השפעה בלתי רגילה, ועם זאת בליצן חצר מובהק. באמנות כמו באמנות, הגדרות ברורות הן עילה ללעג.
ובכל זאת, כשמתקרבים לצד המצחיק של המשפחה, אפשר למצוא כמה קומיקאים מוזיקליים למדי. בו ברנהאם אוסף מבנים של שירי קיטש, כדי לפרק אותם חזרה עם נקודת מבט צינית ומתנשאת להפליא. דימיטרי מרטין משתמש בליווי מוזיקלי כדי להמטיר את הבדיחות הקצרצרות שלו. זאק גלפיניאקיס הציג את המוזרות שלו לצלילי פסנתר הרבה לפני שנסע לווגאס, מנקד את הפאנצ'ים שלו עם עליות טונים מלודיות. במקביל צצו גם המוזיקאים הקומיים, אלו שיוצרים מראש שירים שמטרתם היחידה היא להצחיק. בין אם זה הפארודיות המדויקות של אל ינקוביץ', הראפ השנון להפליא של ליל דיקי או הלהיטים המטופשים־נהדרים של לונלי איילנד. גם בארץ היו מספר להקות קומיות שכאלו דוגמת ערוץ הכיבוד, לוקץ' או תירס סקסואל.
דרישות התפקיד: אלתור
אבל המעניינים מכולם הם אלה שהופכים את המוזיקה לחלק אינטגרלי מהבדיחה. לפני כשנה וחצי הקומיקאי ג'ון ה. בנג'מין (שמוכר בתור קולם של ארצ'ר ובוב מ"Bob's Burgers") אלבום ג'אז שנקרא "Well, I Should Have...". שלוש הנקודות שבשמו מרמזות להמשך שמתורגם בחופשיות ל"ובכן, הייתי צריך... ללמוד לנגן על פסנתר". הרעיון פשוט – בנג'מין אסף נגני ג'אז והתיישב לנגן איתם מבלי שאי פעם למד או ניסה ברצינות לנגן על פסנתר. התוצאה היסטרית, מוזרה ומפתיע. הנגנים המנוסים מובילים את בנג'מין לקטע סולו מרגש, רק כדי לשמוע את הפאתוס מתנפץ בצלילי נגינה איומה.
המומחה הגדול ביותר לתחום הזה של הקומדיה הוא ללא ספק ויקטור בורגה, בדרן ופסנתרן דני־אמריקאי שהיה ידוע בכינוי "הנסיך הליצן של דנמרק". בורגה, יליד 1909 ובן למוזיקאים בעצמו, היה הבטחה מוזיקלית מגיל צעיר. את רסיטל הפסנתר הראשון שלו ביצע בגיל 8 ובגיל 9 בלבד זכה למלאה באקדמיה המלכותית למוזיקה של דנמרק. עם זאת, בורגה פנה דווקא לקומדיה והרים מופע קומי־מוזיקלי שלאורך השנים זכה להצלחה עצומה באמריקה ודמות אהובה באמריקה. עד היום מופע היחיד שלו "קומדיה במוזיקה" מחזיק בשיא ההצגות למופע יחיד בברודווי עם 849 הצגות.
ייחודו של בורגה התבטא לא רק בחינניות על הבמה, אלא בעיקר באופן שבו הוא השתמש במנגנון הקומי הבסיסי ביותר באופן מוזיקלי – צפייה אל מול ההפתעה. כשאנחנו רואים נגן פסנתר מכובד עולה על הבמה אנחנו מצפים שהוא, ובכן, ידע לנגן. אבל בורגה ידע להפתיע. הוא היה מתיישב מול הפסנתר, לבוש בחליפה מכובדת, ומתחיל לנגן את "דהרת הסוסים" של רוסיני, אבל משהו היה נשמע פשוט לא בסדר עד שהיה הופך את דף התווים כדי לגלות שבעצם ניגן את היצירה הפוך. הוא היה מושיב הומור פיזי על הקצב המדויק, מזייף בחוכמה רבה ומשחק תמידית על שבירת המוסכמות שאנחנו רגילים להם, גם אם המוסכמות היו איך יצירה אמורה להישמע.
בין מוזיקה לקומדיה ישנם קווים מקבילים רבים: שניהם מבוססים על המתח שבין צפיות להפתעה. שניהם חיים ונושמים בעזרת טיימינג מדויק לגמרי, או מרושל באופן מכוון. שניהם אמנויות בידוריות שצברו היסטוריה כדרך להעברת מסרים, שבאופן אחר אולי היה קשה יותר לעכל. זה רק הגיוני שיזכו לקשר ייחודי - סוג של אחווה לנשק, בין מוזיקאים לקומיקאים. כשהחיבור נעשה נכון, התוצאה יכולה להביא לשיאים אמנותיים ובידוריים שמחברים את הטוב ביותר בין שני העולמות.
"ת'לוניוס מונק הוא אחד מהמוזיקאים האהובים עלי בגלל שהטיימינג שלו היה חולה. כל קומיקאי קפדן על טיימינג, ות'לוניוס מונק היה אוף-טיים ובאותו הזמן און-טיים. אתה צריך ללמוד את זה אם אתה שואף להיות קומיקאי".
דייב שאפל, "הבלוק פארטי של דייב שאפל", 2005
mako תרבות בפייסבוק