את יצירת המופת החד-פעמית שיצר אלפרד היצ'קוק ב-1945 אף אחד לא ראה במשך 70 שנה. שמה היבשושי - "מחנות ריכוז והשמדה בגרמניה: סקירה עובדתית" – לא מעיד על עוצמתה. מדובר בסרט השואה היחיד שיצא תחת ידיו של היצ'קוק – קופרודוקציה בריטית-אמריקאית תיעודית, מתוסרטת לעילא, שנגנזה במשך עשרות שנים מטעמים פוליטיים. הסרט התיעודי "יֵרד הלילה" (Night Will Fall) של אנדרה סינגר, המספר על אותה יצירה נשכחת, ישודר הערב בישראל (ב-22:00 בערוץ 8 וב-23:30 ב"קשת" בערוץ 2). "ירד הלילה" הוא קופרודוקציה בריטית-ישראלית שנתמכה ע"י קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, ערוץ 8 ו"קשת", לצד ערוץ 4 האנגלי, הטלוויזיה הגרמנית, הטלוויזיה הדנית וארטה. הסרט משודר אצלנו במקביל לשידורו ב-20 מדינות ברחבי העולם, לציון יום השואה הבינלאומי.

שורשיו של סרט השואה של היצ'קוק בסיום מלחמת העולם השנייה. אז, עם התגלות ממדיה של זוועת השואה לעיני כוחות הברית, החליט חלוץ הטלוויזיה הבריטית סידני ברנסטיין להפיק סרט על מחנות המוות. הוא עתיד היה להשתמש בכל סרטי הצילום של הצלמים הצבאיים שליוו את החיילים אשר שיחררו לא מכבר את מחנה ברגן בלזן. היצ'קוק, ידידו של ברנסטיין, הפגין התלהבות. הוא סיים את כל חובותיו לאולפנים ההוליוודיים וטס לבריטניה. "הרגשתי שעליי לתרום משהו", אומר היצ'קוק בסרט, "והרי לא יכולתי להתגייס לצבא. הייתי מבוגר מדי ושמן מדי".

הסרט קרם עוד וגידים. הצלמים צילמו די והותר סלילים מתוך המחנות, והתסריט היה כמעט מוכן. אלא שההפקה החלה להתעכב, כפי שקורה כמעט תמיד, והממונים בארה"ב ובבריטניה החלו לאבד את הסבלנות כלפי היצ'קוק התובעני. הגאון הבריטי ביקש ליצור סרט מורכב שעוסק בלקח אוניברסלי, אבל האמריקאים רצו בעיקר להכניס לגרמנים. הם העבירו את הפרויקט לבילי וויילדר, שיצר סרט תעמולה קצר שלא האריך ימים על המסכים. הסיבה הייתה פשוטה: תקיעת האצבע בעינה של האומה הגרמנית הפכה לצעד לא חכם מרגע שהאחרונה הפכה לשחקן מכריע במלחמה הקרה שעמדה בפתח. "המערב היה צריך את הגרמנים כחוצץ בינו לבין ברית המועצות", מסביר רס"ן במיל' לאונרד ברני, "וזה מה שהפיל את הסרט בין הכיסאות".

ברני הוא אחד המרואיינים ב"ירד הלילה". כקצין צעיר בחיל התותחנים של צבא הוד מלכותו, הוא היה מראשוני החיילים שנכנסו בשערי מחנה ברגן בלזן הידוע לשמצה. בגיל 95 הוא עדיין צלול להפליא, ובעיות הקליטה היחידות הן של הטלפון הלווייני ממנו הוא משוחח בעודו נמצא על הספינה בה הוא מתגורר.

ברני היה בן 25 ביום בו הגיעו אל מפקדו שני קציני אס.אס. עם דגלים לבנים בידיהם. הם סיפרו לקצין הבריטי כי חייליו נמצאים במרחק של קילומטרים ספורים ממחנה אסירים אזרחי גדול שמגפת טיפוס פרצה בו. הגרמנים, שהעדיפו לא להילחם סביב המחנה כדי שלא להביא להתפשטות המחלה, הביעו נכונות לסגת עד לקו גבול מוסכם, כדי שהבריטים ישתלטו על המחנה. למרבה ההפתעה, זו לא הייתה מלכודת. הבריטים צעדו באין מפריע לתוך מחנה ברגן בלזן. "עברו 70 שנה", אומר ברני, "ואני זוכר היטב מה קרה שם. זה היה הלם אדיר ומוחלט עבורנו. לא היה לנו מושג איך להתמודד עם מה שנגלה לנו במחנה. המראות, הצלילים, הריח המחריד... המוות לא היה זר לנו, כולנו נלחמנו בגרמניה מזה תשעה החודשים. אבל דבר לא התקרב למה שראינו במחנה".

איך בכל זאת הצלחתם לתפקד?

"אחרי התגובה הראשונית, שהיא 'מה לעזאזל אני אמור לעשות ואיך מתמודדים עם זה?', חזרה אלינו המשמעת הצבאית. היא זו שבעצם הצילה את המצב. חבורה של אזרחים לא הייתה מתפקדת כנראה במצב הזה. היתרון הוא שבצבא יש מפקד שמחליט – וכולם ניגשים לבצע. היינו זקוקים לתכנית מסודרת, כי מעבר למספר הגופות הקיימות, האסירים המשיכו לגווע בקצב של 500 ליום. אם היינו עוצרים להזדעזע, לא היינו יכולים להציל חיים, וזו הייתה המשימה שעמדה בפנינו".

לאונרד ברני
לאונרד ברני בצעירותו
מתכחש למכחישים

החיילים הבריטיים לא יכולים היו לדבר עם האסירים המשוחררים – גרמנים ופולנים שלא דיברו אנגלית. "כל מה שקרה שם היה מעבר לחיבור אינדיווידואלי", מסביר ברני, "היינו חלק ממשהו גדול מאיתנו, וכדי להצליח לבצע פעולות פשוטות היינו מוכרחים להתנתק רגשית. לא הייתה ברירה". מקבוצת השומרים והמפקדים הגרמנים, שבשלב מסוים של המלחמה מנתה 300 איש ואישה, נותרו בין 50 ל-60 - ביניהם המפקד הנודע לשמצה, יוזף קרמר, "החיה מבלזן". הצבא הבריטי שבה אותם והטיל עליהם את המלאכה הקשה שהייתה שייכת לפנים לאסירים – איסוף וריכוז גופות הקורבנות.

שלושה שבועות נמשכה מלאכת פינוי המחנה מהחיים ומהמתים. אם התיעוד היחיד בימים הראשונים לשחרור היה זה של שני הצלמים הצבאיים שליוו את הכוחות הלוחמים, תוך ימים ספורים החלו להגיע צוותי תקשורת מערביים רבים שביקשו לקחת חלק בחשיפה.

ההגעה המסיבית הזו לא הפריעה לכם בפינוי המחנה?

"הם הגיעו, צילמו והלכו, כך שלמען האמת, בקושי הרגשנו שהם שם. היינו מאוד עסוקים. האמיני לי, לא חשבנו על הצילומים כלל. אני גם מוניתי כאחראי על מחנה העקורים, על השיקום והחזרה של האסירים למדינותיהם המקוריות, והעבודה הייתה בממדים אדירים. בנוסף, הסתבר במהירה שרבים מהם כלל לא רוצים לחזור למקומות מהם באו, ואז העולם החל להתמודד עם בעיית העקורים, שנדרש, כידוע, זמן מה עד שנמצא לה פתרון".

שלושה חודשים נשאר ברני במחנה העקורים, שהוקם לא רחוק ממחנה הריכוז, במתקן צבאי גרמני חדיש ונטוש. ברגן בלזן, בניגוד למחנות אחרים ששומרו, הועלה באש משום שהיה נגוע ומסוכן.

לאונרד ברני 2015 (צילום: יורם מילוא)
ברני היום|צילום: יורם מילוא
לאחר שעזב את מחנה העקורים, ברני העיד במשפטים נגד הסוהרים הנאצים של המחנה. "מיד עם שחרור המחנה ואחרי שמצאתי מים עבור האסירים", הוא מספר, "נשלחתי לחפש מזון עבורם. ברור היה לכולנו שהאנשים ששרדו במחנה אינם יכולים לאכול את מנות הקרב של הצבא. לא הייתי צריך לסרוק יותר מדי - בתוך המחנה עצמו מצאתי מחסן גדול מאוד, עם כמויות אדירות של מזון טרי: ירקות, חלב. סיפרתי על כך בבית המשפט – הסוהרים הרעיבו את האסירים בכוונה מלאה, הם לא יכלו לטעון שבמחנה פשוט לא היה מזון בהישג יד. 11 מהם נידונו למוות בתלייה, והשאר נשלחו למאסר".

אחרי שחרורו מהצבא, החל ברני "לספר מה ראיתי לכל מי שרק מוכן לשמוע". גם היום הוא מעביר הרצאות, מתראיין וכותב על חוויותיו, מתוך מוטיבציה אדירה לשמר את זכר השואה. "התחלתי עם זה כשראיתי שאנשים מנסים להכחיש את מה שהיה. והרי אני יודע שלא ניתן להכחיש. אני מתכחש למכחישים!", הוא צוחק, "אסור לטאטא את זה מתחת לשטיח, ואני מתכוון במיוחד לדור הצעיר. הרי הסרט מסתיים עם הרעיון שאסור שזה יקרה שוב". עם זאת, הוא מציין בצער, רצח עם ממשיך להתרחש ברחבי העולם. "אף אחד לא למד שום דבר. הגזע האנושי הוא היחיד שהורג את עצמו בשיטתיות. אולי זה בטבע שלנו. ובכל זאת, אני לא חושב שזה אומר שצריך לוותר".

"ירד הלילה" ישודר הערב ב-22:00 בערוץ 8 וב-23:30 ב"קשת" ערוץ 2

עוד ב-mako תרבות: