למנהיגי אירופה אין ילדים יותר. זה מאוד מסעיר את כולם, במיוחד בהתחשב בנבואות הזעם על הריבוי השלילי של האירופאים שעתיד לרוקן את היבשת מאוכלוסייתה הילידית, למלא את רחובותיה בפליטים (הו לא!), מוסלמים (לאאאאא) ועובדי סיעוד לארבעים הקשישים האירופאים שישרדו. מסתמן שהאירופאים עומדים להיכחד בגלל דור שלם שהחליט שבא לו להחליף את תחום הצאצאים בנטפליקס (בימים מסוימים חלקנו נסכים איתם). עמנואל מקרון נשיא צרפת הוא זה שהצית את הדיון, הוא בן 39 ואשתו בת 63, פער הגילאים לא אפשר ילדים משותפים. אבל מלבדו יש גם את אנגלה מרקל, תרזה מיי, מארק רוטה מהולנד, פאולו ג'נטילוני מאיטליה, ניקולה סטרג'ון מסקוטלנד וזאת רק רשימה חלקית.

הנושא מסעיר גם אותנו כאן. "הסיפור החשוב ביחס לנשיא צרפת החדש הוא לא רעייתו שמבוגרת ממנו ב-25 שנים. הסיפור הוא הדור הבא. לעמנואל מקרון אין ילדים ביולוגיים", כך נפתח טור של סיון רהב מאיר מלפני מספר ימים. וזה מצחיק, כי היא מסמנת לנו שהעיסוק באשתו המבוגרת של מקרון הוא רכילות זולה, ובמקום זה אנחנו צריכים לעסוק בבחירתו הפרטית לא להביא ילדים, שגם זאת רכילות זולה. רהב מאיר אמנם מדגישה שאין בדבריה העברת ביקורת על חייהם האישיים של המנהיגים, אבל טוענת שהמגמה מסמנת את "שקיעתה של אירופה" שאינה מאמינה בהבאת חיים חדשים לעולם. אפשר להתווכח על זה, כמובן, במיוחד כי רוב העולם עדיין מתמודד עם אותו פיצוץ אוכלוסין ישן וטוב, אבל כן שווה להבין אם מנהיגים נטולי ילדים - בין אם מבחירה, בין אם מאילוץ, ובין אם הם בכלל לא נטולי ילדים כי יש להם ילדים מאומצים או חורגים, שזאת משפחה לכל דבר – באמת מביאים איתם סט כישורים שונה לתפקיד.

משבר פוליטי בממשלתה של תרזה מיי (צילום: sky news, חדשות)
תרזה מיי|צילום: sky news, חדשות

יש כאלו שטוענים שכן. לאורך הקמפיין של מקרון הנושא עלה שוב ושוב, בעיקר על ידי מתנגדיו. ז'אן מארי לה פן, אביה של מארי לה פן שהפסידה למקרון בסיבוב האחרון, אמר "הוא מדבר איתנו על העתיד, אבל אין לו ילדים!". גם יריבתה של תרזה מיי, ראשת ממשלת בריטניה, טענה במהלך מסע הבחירות שמיי תחשוב פחות על העתיד מכיוון שאין לה ילדים. ההנחה היא שהיעדר ילדים יאפשר לך, כמנהיג, לקחת יותר סיכונים כי לא אכפת לך להשאיר אחריך אדמה חרוכה, אין לך דור המשך שיסבול מהשלכות מעשיך. משתמע מכך שמי שכן עשה ילדים הוא כזה שלקח אחריות על החיים שלו ושל אחרים, מסקנה שעליה אפשר ורצוי להתווכח כי רוב הזוועות בעולם התבצעו, וממשיכות להתבצע, על ידי אנשים עם ילדים או בלי ילדים. המנהיגים שגמרו את הכלכלות, שמלבים מלחמות אזרחים, רצח עם וחורבן סביבתי יסודי, הם אנשים עם ילדים ובלי ילדים. החלוקה אקראית, ולכן מי שרוצה יכול גם לקרוא אותה הפוך לגמרי – דווקא מנהיגי אירופה הם אלו שפתחו את שעריהם לפליטים, אנגלה מרקל נטולת הילדים הביולוגיים מכונה "אמא" בגלל החמלה וההומאניות שהפגינה. אולי דווקא קיומם של ילדים מוביל לבדלנות? אולי הדאגה להמשכיות כוללת רק את ההמשכיות שלך עצמך ואילו היעדרם מאפשר לך לראות את התמונה הגדולה ולדאוג גם לילדים של אחרים?

כל אחד יכול לנסות ולנסח חוקיות שתתאים להשקפת עולמו ועמדתו הפוליטית, אבל תמיד אפשר למצוא דוגמאות שיסתרו אותה. מה שכן בולט מאוד זה שברשימת הנשים שהגיעו לעמדות פוליטיות בכירות בעשור האחרון, יש לא מעט כאלו שלא עשו ילדים. לא רק אנגלה מרקל ותרזה מיי, אפשר לתת כדוגמאות גם את דליה גריבאוסקאיטה נשיאת ליטא, פארק גן-הייא, נשיאת דרום קוריאה לשעבר, צאי אינג וון נשיאת טיוואן, ג'וליה גילארד ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, ניקולה סטרג'ון השרה הראשונה של סקוטלנד וקונדוליסה רייס. אין יותר מדי נשים בעמדות כח פוליטיות כל כך משמעותיות בעולם אבל מתוך אלו שיש, רבות מהן לא הביאו ילדים, כל אחת וסיבותיה.

כי זה העניין: אשת קריירה, במיוחד קריירה פוליטית, יכולה להגיע רחוק יותר אם אין לה ילדים. זה תקף רק לגבי נשים כי הן אלו שלוקחות חופשות לידה, הן המטפלות העיקריות (רוב הסיכויים שטראמפ לא קם להאכיל בלילה, כן?), הן אלו שהשהו או עצרו את הקריירה על מנת לגדל ילד. נשים הן, לרוב, אלו שיצאו מוקדם מהעבודה יותר פעמים בשבוע כדי לקחת את הילדים מהגן, הן גם אלו שיתייסרו בתקופה עמוסה בעבודה שבה הן יראו פחות את הילד. אב שיקריב את חיי המשפחה שלו למען שירות הציבור יזכה להערכה, אם שתשאיר את הילדים עם האב למען לילות כימים בשירות הציבור תואשם בכך שהיא אמא גרועה. בכל הנוגע לקריירה פוליטית בכירה, או בכירה באופן כללי, ילדים הם גורם מעכב. 

ארדואן ואישתו עם אנגלה מרקל  (צילום: אימג'בנק/GettyImages, getty images)
אנגלה מרקל וארדואן. לו דווקא יש ילדים, אז הוא בטח מנהיג יותר טוב|צילום: אימג'בנק/GettyImages, getty images

לפני מספר שנים עלה ב"אטלנטיק" מאמר ארוך אבל שווה קריאה של אן מארי סלוטר, בכירה לשעבר בממשל אובמה שזעזעה את כולם כשעזבה את התפקיד על מנת לבלות עם ילדיה (בני 12 ו-14, שבתקופה שבה איישה את התפקיד ראתה אותם רק בסופי שבוע). המאמר התפרסם תחת השם "למה נשים עדיין לא יכולות לקבל הכל". סלוטר הפריכה שם באופן סדור והגיוני את ההיתכנות של קריירה פוליטית בכירה והקמת משפחה אצל נשים. היא אפילו נכנסה קצת בשריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, שטענה שנשים סובלות מ"פער אמביציה" ולא מעזות לחלום בגדול. לטענתה, המכשולים שעומדים בדרכם של נשים לפסגה הם קצת יותר פרוזאים מהיעדר שאפתנות. בסופו של דבר כל קריירה בכירה, בטח שפוליטית, כוללת שעות משוגעות (את כל השעות, בעצם), המון נסיעות ואת ההכרח הבסיסי לבחור בין הבית לקריירה. וזאת לא באמת בחירה, היא מסבירה, אין לנשים כאן אופציה אמיתית. את התפקיד שלהן בממשל האמריקאי מישהו יוכל להחליף (במקרה שלה זה היה גבר) את תפקיד האמא של בניה לא. סלוטר גם מספקת לא מעט דוגמאות, ביניהן של שופטי בית המשפט העליון בארה"ב (בשנת פרסום המאמר, 2012) – לכל השופטים הגברים היו משפחות וילדים. לעומתם, מבין שלוש השופטות הנשים, שתיים רווקות ונטולות ילדים והשלישית, רות ביידר גינזבורג, נכנסה לתפקיד רק כשבנה הצעיר יצא מהבית.

הטענה היא שכשיש לך ילד אתה מקריב את נוחותך ורווחתך למען מישהו אחר. ובכן, גם כשאתה פוליטיקאי. זאת המהות של לשרת את הציבור. עבור גברים, חלק מההקרבה הזאת היא לא לראות את המשפחה. עבור נשים זאת לא אופציה, אפשרי יותר להתקדם כשאין לך מה להקריב. יכול להיות שיש מגמת שינוי באופק, אחד המהלכים הראשונים של מקרון בצרפת וג'סטין טרודו בקנדה היה לאכלס את הקבינט שלהם במספר שווה של נשים וגברים. אולי הם גם יקחו את זה הלאה אל מעבר למינוי עצמו, ויפגינו גמישות בתנאי העבודה על מנת שנשים מבריקות ומוכשרות יוכלו לשלב גם משפחה בתוך כל הקריירה הזאת. או שלא, מה שיתחשק להן.