תרבות
שלום ברחוב (אילוסטרציה: g-stockstudio, Shutterstock)
הניחי לנו, מכרה אקראית ממאגר תמונות
|
אילוסטרציה: g-stockstudio, Shutterstock

על העיוורון

אישה העמידה פנים שהיא עיוורת במשך 28 שנים על מנת לא להגיד שלום לאנשים ברחוב. האישה הזאת היא הגיבורה שלנו. למה להגיד שלום למכרים זה כזה עול, אפילו כאלו שאנחנו מחבבים? למה כולנו מעמידים פנים שאנחנו לא רואים אנשים כל הזמן ואיך אפשר לפתור את הסיטואציה החברתית המעיקה הזאת גם בלי לזייף עיוורון?

נטע חוטר | mako | פורסם 11:22 15.06.17 

שנה גודל אות

אישה מספרד העמידה פנים שהיא עיוורת במשך 28 שנים. בני משפחתה החלו לפקפק בה בשלב מסוים, כששמו לב שהיא מתאפרת בלי בעיה ומדי פעם גם צופה בטלוויזיה בסתר. בסופו של דבר הכל התפוצץ וכרגע היא עומדת בפני מספר אישומי הונאה. כשנשאלה את השאלה היחידה המתבקשת – למה עשית את זה? היא ענתה שהיא פשוט שנאה להגיד למכרים שלום ברחוב. היא העדיפה להעמיד פני עיוורת במשך שלושה עשורים, לחיות בשקר ולהסתבך בתרמית מופרכת, מאשר לנהל סמול טוק מאולץ עם עוד מכר אחד שיחלוף על פניה. האישה הזאת היא הגיבורה שלי.

אני לא יודעת אם הידיעה הזאת, שנפוצה בלא מעט כלי תקשורת חו"ליים, מפוברקת או אמיתית. כנראה שהיא לא, היא נשמעת מאוד משונה וקשה להאמין שמישהו יצליח לזייף עיוורון במשך כל כך הרבה זמן. אבל גם בלי לסבול מחרדה חברתית קיצונית, אפשר להבין את ההיגיון הרגשי שמאחורי מהלך כזה. מי אוהב להגיד שלום לאנשים ברחוב? אף אחד. אוקיי, לא נכליל, אבל אנשים רבים לא אוהבים לומר שלום לאנשים ברחוב, אני ביניהם. לא שהרבה אנשים אומרים לי שלום, אבל פעמיים בשבוע אני נאלצת להתמודד עם מפגש מקרי שכזה, כמו כולם. חשוב גם לציין שזה לא גורף. יש אנשים שתמיד אשמח לפגוש, יש כאלה שאף פעם לא, יש כאלה שתמיד ארגיש איתם בנוח ואפילו יהיה לי נחמד. זה תלוי מידת היכרות, מצב רוח וכמה רע אני מאמינה שאני נראית באותו הרגע.

שלום ברחוב (צילום: Mila Supinskaya Glashchenko, Shutterstock)
אה, וואו, היי, לא ראינו אותך
|
צילום: Mila Supinskaya Glashchenko, Shutterstock

אין דבר טבעי יותר מלחוש הקלה לאחר שהצלחת להימנע מאינטרקציה מאולצת עם מכר רחוק שחלף על פניך, נקלט בזווית העין והמשיך הלאה בלי לומר מילה. חלפתם זה על פני זה כמו זרים גמורים, איש לא הסגיר היכרות. אין טעם להשלות את עצמנו, הצד השני הבחין בנו בדיוק כמו שהבחנו בו. זה לא שהצלחנו, בעזרת כח רצון, דמיון מודרך או גלימת היעלמות, להפוך לבלתי נראים למשך שלושים השניות האלו שאפשרו לנו לחמוק ממגע אנושי. לא, הוא ראה. שנינו לקחתם חלק בדואט הזה והפכנו אותו ליצירה משותפת ונפלאה של התעלמות.

בקיץ זה יותר פשוט. משקפי השמש לא באמת מעניקים הסוואה, אבל הם מאפשרים לי להעמיד פנים שאני מביטה בכלל למקום אחר. ואם מישהו לא משתף פעולה עם המשחק החולני הזה ומתעקש לעצור אותי, אני תמיד יכולה לזייף מבט הפתעה ואיזה "אה, וואו, היי!" נלהב שיתפתח לשיחה מסורבלת ומביכה שתותיר את שני הצדדים בתחושת אי נוחות משתקת. אם אראה את האדם לפני שהוא ראה אותי, אטמון ראשי באייפון ואקווה לטוב. יצא לי כבר לעבור לגדת הרחוב השנייה בעקבות איתור מוקדם של מכר והייתה פעם שניסיון הימנעות כזה גם גרם לי להיכנס לסניף של טיב טעם ולצאת משם עם קניות ב-300 שקל. הכל כדי לא להגיד שלום. ואגב, לא מדובר באנשים שאני שונאת. את רובם אני מחבבת, אבל לפעמים לומר שלום זאת פשוט מעמסה. מחיר רגשי שאני לא מסוגלת לשלם באותו הרגע. מצאתי ברשת את "המדריך לאדם המופנם לברכות שלום לזרים, מכרים מעורפלים וחברים" שיש בו לא מעט טיפים להתמודדות עם המצב. בהקדמה נכתב- "אני לא מיזנתרופ. אני אף פעם לא מרושע כלפי אנשים שאני פוגש. אבל מנסיוני, תמיד אעדיף לשקוע במחשבות שלי מאשר בשלך. סליחה, זה לא אישי".

שלום ברחוב (אילוסטרציה: WAYHOME studio, Shutterstock)
שנסתפק בניד ראש קורקטי?
|
אילוסטרציה: WAYHOME studio, Shutterstock

וזאת לא רק היציאה המאולצת מהעולם הפנימי שבו שקעתי בזמן הצעידה ברחוב, גם נוצר מעין מתח שכרוך בלראות אנשים מחוץ לקונטקסט שלהם. בין אם זה קולגה מהעבודה, הורה מהגן או מכר עבר. כולם נפלאים, פשוט לא ציפיתי לפגוש אותם. האם אני אמורה להגיד שלום ולהמשיך הלאה? לעצור לשיחה? לשאול אותם מה שלומם? האם יש פרט שהייתי אמורה לזכור לגביהם? אלוהים, כמה עבודה. תוסיפו לזה קושי מסוים בחיבור פרצוף לשם, נטייה כללית למבוכה וימים שבהם אני מסתובבת ברחוב בפיג'מה (זה קורה, זה אנושי) ותקבלו את כל הסיבות בעולם לזייף עיוורון במשך 28 שנים.

יכול להיות שצריך לשנות משהו במערכת הכללים החברתיים על מנת שיתאים גם לכל האנשים שמתמלאים מועקה ממפגשים אקראיים שכאלה. למשל, למסד את הלגיטימציה להסתפק בניד ראש קורקטי ולחלוף הלאה בלי שאף אחד ייעלב או ימצא את עצמו מנסה להתמזג עם שיח בשדרה. או לחילופין, להסכים על שעות מסוימות (לפני תשע בבוקר ואחרי שמוציאים את הילדים מהגן), שבהן אף אחד לא מצפה ממך לדבר מלבד מלמול "היי" אגבי בזמן שאתה דוחף עגלה במעלה קינג ג'ורג' בחום של 35 מעלות. אחרי זה אפשר לסמס זה לזה כבני תרבות ולפתח את השיחה הקטנה ההיא במרחב הבטוח של הוואטסאפ. אופציה נוספת (אם כי רדיקלית) היא להחזיר את הכיף. לא תאלצו לומר מילה אחד לשני, רק לתת כיף בעודכם חולפים זה על פני זה וזה יהיה סביר ונורמלי גם בלי שאתם בני שמונה. כל דבר שיעזור לעגן את ההבנה שלפעמים, במצבים מסוימים, אדיבות אמיתית היא לראות אדם שאתה מכיר ברחוב ולהתחשב בו מספיק על מנת להתייחס אליו כאל אוויר.