פמיניסטית או טרמפיסטית?

נחמדה מדי, בסדר מדי (צליל הופמן)

לפני שנתחיל, עצמו עיניים ופתחו שוב. אם הפאייטים ממופע הזיקוקים האנושי שהוא ההופעה של ביונסה ב-VMA עדיין מרצדים לכם בעיניים, אתם צריכים עוד קצת זמן. לאלו מכם שהתאוששו, בואו נסתכל רגע על קווין בי, שליטת היקום כפי שהוכתרה על ידי קודקודי העולם היושבים במשרדי באזפיד. מוגזם מעט? ייתכן. אבל דווקא הטייטל האחר שלה צורב לי יותר: פמיניסטית. אם למישהו עוד היה ספק, ההופעה האחרונה של ביונסה הגדירה אותה כמנהיגה פמיניסטית. בתור מי שמגדירה את עצמה ככזו, זה כמעט כואב לחתור תחת אישה שמגדירה את עצמה באותו אופן. זה לא שבימינו "פמיניסטית" הפך לטייטל נוח יותר. האמת? פמיניזם זה דבר מעייף. במלוא הכנות. פמיניזם זה להיות כל הזמן על המשמר: של גברים, של נשים, של עצמך. כמעט כל דבר מסביבנו נגוע עדיין בשרידי הפטריארכיה במינונים שונים. בדיוק בגלל זה אני מתעקשת לבחון כל הזמן האם לא חילקנו ממנו בקלות מדי לכל דורשת? מתי לפמיניזם יש כסות אידיאולוגית ומתי הוא טרמפ בטוח לכל קופצת?

ביונסה המציאה את עצמה כאישה חזקה, מנהיגה, שחורה וגאה, שהמיניות היא חלק מרכזי מהתדמית שלה. בעולם שבו פמיניזם התפרש בטעות כהצהרה שדורשת ממך להשאיר את המיניות בכניסה בתמורה לשיוויון, אין לאף אחד זכות לקחת מבי את המיניות מתפרצת. אבל זאת הבעיה עם ביונסה – מילא אם הייתה מקצינה את הסטיגמה עד טירוף כמו ניקי מינאז', מילא אם הייתה בוחרת דרך צנועה יותר כמו של לורד, אבל היא פשוט לא נוקטת שום עמדה. ביונסה היא איפשהו באמצע – נחמדה מדי, בסדר מדי. הפמיניזם שלה הוא בדיוק תמצית הרפרטואר המוזיקלי שלה: ליטוף וסטירה. פעם היא שורדת שלא הולכת לוותר ומיד לאחר מכן היא מחפשת חייל, כזה שיגן עליה וייסחב את המטען הכבד שלה, אם הבנתם.

השאלה היא אם ביונסה בעצמה הבינה מה היא רוצה לומר. אם נשים מנהלות את העולם, למה מיד כשמדובר ביחסים עם גבר יש "לשים על זה טבעת". מי שמנהל את העולם הוא אובייקט בבגד גוף שלפתע פיתח תודעה סובייקטיבית שתכליתה אחת: להשיג את הטבעת. ההופעה האחרונה שלה מוכיחה סופית שלביונסה אין שום עמדה מאחוריה (וטיפה של דיכאון אחרי לידה בתוך ים של מיניות מוכפפת לא תשנה את זה). כשהיא עלתה לבמה השבוע ומאחוריה שלט נוצץ ועליו כתוב "פמיניסטית" קיבלנו בדיוק את הפמיניזם של ביונסה – נוצץ, גדול מהחיים ונכבה ברגע שהחגיגה נגמרת. מיד אחרי שזכתה לפרס מפעל חיים, עלה הבעל הבוגדני (לכאורה, בטח לכאורה), ג'יי זי עם בתם המשותפת ונישק את האישה המצליחה בעולם, שניצלה את המעמד המרשים כדי להוכיח לעולם דבר אחד: היא אולי כוכבת הפופ הגדולה של ימינו אבל חשוב יותר שתדעו – יש שלום בית, הנישואים בסדר. התייחסות לבגידות המדוברות? לסדקים בתדמית המנוילנת? עזבו אותה מזה. אז בי, את לא חייבת להיות ג'ודית באטלר וגם לא ננסי צ'ודורו אבל אם את שמה שלט כזה – תהיי משהו, בחייאת. 

 

המטרה מקדשת את האמצעים (סיון מזרחי)

נתחיל מהסוף: ביונסה היא לא אנג'לה דיוויס, היא גם לא צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, הסופרת הניגרית-פמיניסטית, אותה היא מצטטת באלבום האחרון שלה. ביונסה היא לפני הכל זמרת פופ שמוכרת עשרות מיליוני אלבומים. כמו כל כוכבת בקליבר הזה גם היא מגיעה עם החבילה של יופי, הצלחה, מיניות מתפרצת ומשפחה שנמצאת בכותרות. יחד עם כל אלה מגיעה גם אישה שלא מפחדת להופיע ב-VMA עם המילה פמיניסטית ברקע בזמן שקייטי פרי, למשל, מסרבת לקבל על עצמה את ההגדרה, אבל אומרת שהיא "מאמינה בכוח של נשים". הרי אף אחת לא רוצה שיקשרו אותה לביטוי שהפך לשם נרדף לחוסר סקסיות ושאיבד מהתוכן שלו. אנחנו לפעמים שוכחים שפמיניזם הוא קודם כל מדבר על המאבק בדיכוי נשים והרדיפה לשוויון בדרך לחברה מתוקנת, כזו שאנחנו רוצים (ורוצות!) לחיות בה.

ההצהרה הפמיניסטית של ביונסה לא מסתכמת בשלט בהופעה רנדומלית. באלבום האחרון שלה היא שרה על דיכאון אחרי לידה ועל חרמנות נשית. אחד הדברים שהופכים את ביונסה לכל כך חזקה הוא האופן בו היא משתמשת במיניות שלה – היא לא מתביישת לספר כמה היא מעוניינת שהגבר שלה ירצה אותה, אבל גם מבקשת לשבת לו על הפנים. זמרות היפ הופ "פמיניסטיות" הרבה פעמים ידרשו מהגבר לספק אותן, או יירדו על נשים רזות (היי ניקי מינאז), כדי להעצים את עצמן. ביונסה מראה מה זה שוויון אמיתי. את מתפשרת ונותנת, אבל את גם מקבלת, מנצחת ומתעקשת כשצריך. זו לא בושה לרצות שירצו אותך, זו לא בושה להיות חלשה לפעמים, כל עוד את מסוגלת להיות חזקה כשצריך. הפמיניזם של ביונסה מכיל סתירות כי כולנו קצת סותרים את עצמנו פה ושם. אתן יכולות להיות סקסיות, חכמות ולוחמניות בו זמנית. אם זה נשמע לכם כמו אוסף של קלישאות, זה כנראה כי הפכתם ציניים מדי.