תרבות
המומיה (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

מה שכרוך

כל כך בא לנו לראות ריבוט לסדרת סרטי "המומיה"! אמר אף אחד אף פעם, אבל קיבלנו אחד בכל זאת ועוד עם טום קרוז. הפקת הענק החדשה סובלת מרצינות יתר ופומפוזיות, התוצאה בלתי זכירה. נותר רק לקוות שהסרט ייכשל מספיק על מנת לחסוך מאיתנו המשכון

תומר קמרלינג | mako | פורסם 15:08 13.06.17 

שנה גודל אות

הנה שלוש שאלות שהציגו את עצמן עוד לפני שהאורות כבו, ונראו יותר ויותר רלוונטיות ככל שנקפו דקות המסך: למה טום קרוז צריך את "המומיה"? למה "המומיה" צריך את טום קרוז? ולמה אנחנו צריכים את "המומיה" עם טום קרוז? 

שני הימורים גדולים מייצגת הפקת ה-125 מיליון דולר הזאת, שאינה רימייק או סיקוול לפרנצ'ייז "המומיה" אלא ריבוט מוחלט. הימור א' הוא "Dark Universe", היקום הקולנועי החדש של יוניברסל שכולו ריבוטים מתוכנננים לסרטי המפלצות הקלאסיים של האולפן: "המומיה" אמור להיות היסוד שעליו ייבנו "פרנקנשטיין" ו"כלתו של פרנקשטיין", "היצור מהלגונה השחורה", "האדם הבלתי נראה", "ואן הלסינג", "דרקולה", "פנטום האופרה", "איש הזאב" ומשום מה גם "הגיבן מנוטרדם". הימור ב' הוא של קרוז, ששלושה מארבעת סרטיו האחרונים - "ג'ק ריצ'ר" השני, "קצה המחר" ו"אבדון" – אכזבו עד קרסו בקופות, כך שההצלחה של "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" נראית כמו תיקון טכני בתוך מגמה שלילית. בגיל 54 הוא הימר על "המומיה" כמענה לתהייה אם עדיין יש לו את זה.

אז הנה התשובות לשתיים מהשאלות דלעיל: קרוז צריך את "המומיה" כדי להוכיח שהוא עדיין בעניינים, ואילו "יוניברסל" צריכה אותו כדי להעניק ליקום המתהווה שלה לגיטימיות מהסוג שרוברט דאוני ג'וניור נתן למפץ הגדול של היקום המארוולי, "איירון מן". אבל מה לגבי השאלה השלישית? למה אנחנו צריכים את זה? הרי ספק אם מישהו בעולם – סליחה, ביקום – מתגעגע ל"המומיה" (או לדרקולה, או לפרנקנשטיין, אבל זה דיון נפרד). ואם בכל זאת יש סיבה להתגעגע לקסם המוגבל של הפרנצ'ייז בכיכובו של ברנדן פרייזר, זאת הרוח השטותניקית שלו. אווירת הבי-מובי שלא מתבייש להיות אינדיאנה ג'ונס לעניים. אלא שהריבוט של "המומיה" נולד בחטא הנורא מכל: הוא לוקח את עצמו ברצינות, מנסה להיות אירוע קולנועי במקום הצגה יומית. ואת זה אף אחד לא צריך.

קרוז הוא ניק מורטון, שודד עתיקות שמסתובב בעיראק כסייר של הצבא האמריקני עם הסיידקיק שלו כריס (ג'ייק ג'ונסון) ובעצם משתמש בפסיכים של דאע"ש – שלא מצוינים בשמם, אבל קשה לטעות בהם - ככיסוי למעשי השוד של עצמו. הטריק הוא להגיע לאתר אריכאולוגי רע לפני הג'יהאדיסטים, לבזוז מה שיש לבזוז ולחכות שהחבר'ה הרעים יבואו לעשות את שלהם ולטשטש את העקבות. אלא שהפעם מגיעים ניק וכריס לאתר שבו קבורה הנסיכה המצרית אמונט (סופיה בוטלה), שאנחנו יודעים מהפתיח שמכרה את נשמתה לאל המוות המצרי וכעונש נחנטה בעודה בחייה. 

את הפתיח דנן מלווה קריינות של ראסל קרואו, שמגלם במבטא בריטי מישהו שאנחנו לא סגורים על תפקידו בכוח, עניין שמתברר בשלב מאוחר מספיק כדי להיחשב ספוילר. אלא ש"הגורל אינו נטול אירוניה", כפי שלימד אותנו מורפיאוס, וכשתבינו מה הקטע של קרואו כבר לא יישאר מה לקלקל. זה בלתי נמנע לאור הנחת היסוד שיהיה לנו אכפת מסיפור האינסטנט-אהבה בין שודד הקברים  ניק והארכיאולוגית הבריטית ג'ני הייזלי (אנאבל וואליס, שרוב הזמן נראית כאילו היא בעצמה לא מבינה מה הקטע עם הדמות שלה).

צוות התסריטאים בראשות דייויד קפ עשה פה עבודה חפיפניקית מינוס שגורמת לתהיות WTF מהרגע הראשון (הממ, למה הצבא האמריקני מקבל בטבעיות כזאת את הנוכחות של שודד קברים נודע?) ועד האחרון (מתי ראיתם סרט שבו גם הגוד גאי וגם הבאד גאי {טוב, כאן ספציפית גירל} מעוניינים לעולל לגיבור בדיוק את אותו הדבר ואתם לא ממש יודעים למה?). לגנותו של "המומיה" תוזכר גם הנוכחות של קרואו, שבמקום כבוד מוסיפה כובד (והנה עוד תהיה: נגמרו השחקנים הבריטים שקרואו צריך לאנגלז את האוסטרלית שלו?), והשורות האיומות שקפ ושות' כתבו לג'ונסון, שההופעה שלו מיישרת קו עם התסריט כדי ליצור את הסיידקיק הכי בלתי נסבל בהיסטוריה הזכורה. כזיגוג על כל זה יושבת העבודה האפרפרה של הבמאי הלא-מנוסה אלכס קורצמן – זה רק הסרט השני שלו – שמצד אחד לא מייצר שום רגע זכיר, ומצד שני מעצב מומיות וזומבים כאילו הזמן עצר מלכת בקליפ של "Thriller".

המומיה (צילום: mako)
לא עשינו את זה כבר עם "Thriller"? לא הבנו
|
צילום: mako

האמת היא שכל אלה הם פרטים קטנים בתוך הכלום ושום דבר הגדול של "המומיה", סרט שהוא נון-סטארטר מוחלט. זה אמור להפחיד? איך, זה PG-13 והמתים-החיים נראים כאילו הם מחפשים את הרופא של מייקל ג'קסון. זה אמור לסחוף? איך, הרי עוד לא הבנו מה סוד החיבור בין ניק וג'ני וכבר הוא הופך את העולם בשבילה. זה אמור להיות פרש? איך, הרי קרוז הוא קרוז וסופיה בוטלה כבר עשתה את הרעה הקיק-אסית המוזרה - והרבה יותר טוב - ב"קינגסמן".           

האג'נדה של "Dark Universe" ברורה לגמרי, ומתבטאת כאן במלואה בשתי דמויות (מטעמי ספוילר לא אציין איזה): יוניברסל רוצה שהמפלצות שלה יהיו גיבורי-על. דמויות חצויות-זהות עם כוחות אדירים וארון מלא שלדים. אבל החבר'ה היו צריכים לצפות ביתר תשומת לב במודל שלהם, "איירון  מן", שבלעדיו לא היה נוצר היקום הקולנועי של מארוול וספק אם עצם הביטוי "יקום קולנועי" היה נולד: הסרט ההוא עיצב דמות עם מניעים ומאפיינים חדים כתער, ועשה את זה עם אפס חשיבות עצמית וטונות של הומור. "המומיה", לעומתו, מציג דמות לא ברורה בכלים קולנועים פומפוזיים ובלי טיפת הומור, שהוא ממילא המרכיב הכי חשוב (ראה כל ההבדל בין "וונדר וומן" לכל דבר אחר ביקום של די.סי). אז כן, אפשר לומר בפה די מלא שמשהו אבד בתרגום.    

פרנצ'ייז "משימה בתי אפשרית" השתדרג ללא היכר בין הסרט השלישי לרביעי, כשהפך מסדרה של סרטי מתח מופרכים שלא בטובתם לסדרה של מותחנים קומיים מופרכים במכוון. זה עוד יכול תיאורטית לקרות גם ל"Dark Universe", אבל אם יש צדק בעולם – נו, אני כל הזמן עושה את זה, ביקום – אז "המומיה" יכניס כל כך מעט כסף שיוניברסל לא תזכה ללמוד מהטעויות של עצמה. 

הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? הנה, עובדה שהלכו. התוצאה היא כתם בהיסטוריית בחירת הסרטים הבדרך כלל משובחת של טום קרוז, וסדרה קולנועית שכבר עם השקתה משאירה טעם של פחות.

זה כמו בסרט ההוא

בדרך כלל אני מקדיש את תת-המדור הזה למשהו מצוין שאולי פספסתם, אבל משהו מצוין לא יכול להיות בשום אופן כמו "המומיה", אז כתחליף אני מציע סרט על-טבעי בעייתי-אך-חמוד שבכוחו להוכיח את חשיבותו של ההומור.

מה יותר נדוש ממומיות וזומבים? בדיוק, דיבוק. הבמאי-תסריטאי ג'ורדן גלאנד ידע את זה בבואו לעשות את סרט-הדיבוק שלו, אז הוא כתב את Ava's Possessions  ב-2016 עם טוויסט נהדר: הסרט נפתח בדיוק כשהאירוע העל-טבעי מסתיים והגיבורה (לואיסה קראוס) מצליחה להיחלץ מדיבוק שטני שאחז בה במשך 28 ימים. אין לה שום זיכרון מהתקופה ההיא, אבל התגובות של הסביבה משחזרות את זה בשבילה ויוצא שהיא זרעה וואחד רוח וקוצרת חתיכת סופה.

אמרתי שהוא בעייתי, ו"Ava's Possessions" באמת לא מצליח לעמוד באופן עקבי בסטנדרט שקובע הפרמיס המצוין שלו - אבל יש בו הומור. המון הומור, בדרך כלל שחור משחור, מאזורי ה"סורי על הפעם ההיא שאכלתי לך את הרגל". אז הוא כיפי גם כשהוא לא גדול, וזה שיעור מאלף לאנשים שעושים את סרטי המתים-החיים שלהם כאילו שהם מתכוונים לזה ברצינות. 

mako תרבות בפייסבוק