תרבות
מתוך
צילום: mako, יחסי ציבור

איראן זה כאן

גם אם אתם אנשים שנמנעים מסרטים שאינם דוברים אנגלית או עברית, אתם לא רוצים לפספס את "הסוכן" האיראני שזכה באוסקר לסרט הזר. למעשה, אתם רוצים להבין למה זו הייתה המועמדות היחידה

תומר קמרלינג | mako | פורסם 15:00 16.03.17 

שנה גודל אות

השבוע יוצא בישראל מותחן מצוין עם שחקנים נהדרים ותסריט כל כך מהודק שהוא ראוי לתואר הנכסף Air-tight, הרמטי. האם זה מעורר את סקרנותכם? אוקיי, ואם אוסיף שזה הסרט האיראני ההוא שזכה באוסקר - האם סקרנותכם תירדם?

"הסוכן", זוכה האוסקר השני של אסגאר פרהאדי (הראשון היה "פרידה" מ-2011), הוא מהסרטים האלה שמייתרים את מבקרי הקולנוע (מי ישמע איזה מוצר יסוד אנחנו גם ככה). "הסרט האיראני זוכה האוסקר" הוא תיאור שמחלק מראש את הקהל לשניים: או שזה מדגדג לכם באינטלקט או שאתם מעדיפים להיסקל למוות, ואף מילה של מבקר לא תשנה את זה. אבל בשם ההצדקה הקיומית שלי אנסה עליכם בכל זאת את המילים האלה: גם אני, סביר להניח, לא הייתי יוצא מהבית בשביל "הסרט האיראני זוכה האוסקר" אם לא היו משלמים לי בשביל זה. ואז הייתי מפסיד את כל מה שנכתב בפסקה הראשונה.

אמד (שהאב חוסייני) וראנה (טרנה אלידוסי) הם זוג בחיים ועל הבמה, שם הם מגלמים את התפקידים הראשיים בהפקת חובבים של "מותו של סוכן". אנחנו פוגשים אותם כשהם נאלצים לעזוב את ביתם שקרס באמצע הלילה בגלל עבודות תשתית חסרות אחריות, וחבר מציע להם להיכנס לדירה בבעלותו שהתפנתה באופן לא צפוי. הם הולכים על זה למרות שהמקום עדיין מלא בחפצים של הדיירת הקודמת, זונה שקיבלה לקוחות בביתה. הם לא מפנימים את הבעייתיות של הסיטואציה עד שאירוע אלים מטלטל לגמרי את השגרה החדשה שלהם. 

מתוך "הסוכן" (צילום: mako, יחסי ציבור)
מתוך "הסוכן"
|
צילום: mako, יחסי ציבור

במובנים רבים, "הסוכן" שייך לז'אנר הקולנועי-ספרותי "אדם שלא יכול/רוצה לפנות למשטרה הופך לבלש לעת מצוא", עם אמד בתפקיד ליאם ניסן, לצורך העניין. ברובד הזה הוא מותחן אפקטיבי שמתגלגל מהשאלה "מי עשה את זה" אל "מה אני הולך לעשות לו", ועל הדרך חושף אינסטינקטים בסיסיים כמו מיניות, כמו כבוד, כמו בושה, כמו נקמה.

הערך המוסף הוא הקווים המקבילים ל"מותו של סוכן", אבל אני רוצה לסייג פעמיים: ראשית, הערך כאן מוסף במובן הזה שאין באמת צורך בהיכרות מוקדמת עם המחזה שכתב ארתור מילר כדי ליהנות מהסרט שכתב אסגאר פרהאדי – ולו מפני שפרהאדי הוא במאי מספיק ידידותי למשתמש בשביל להראות לנו על הבמה את הקטעים הרלוונטיים. שנית, כי "קווים מקבילים" אולי נשמע כמו מבוא לשיעור ספרות, אבל זה לא; מה שנפלא בקשר בין "הסוכן" ו"מותו של סוכן" הוא שזאת לא מחווה של אמן אחד למשנהו אלא שימוש ביצירה קודמת כדי להבהיר נקודות ביצירה הנוכחית. כדי לתת לדברים אקסטרה עומק – לפעמים במובן של סאבטקסט, רוב הזמן במובן של הקשר אוניברסלי – בלי לטרחן.

קונקרטית, "הסוכן" שואל מה יעשה גבר איראני נאור ומודרני במקרה של פגיעה במה שנקרא "כבוד המשפחה". אוניברסלית, הוא מציג עולם שבו נשים הן הצד הסופג של היצר הגברי – בין אם היצר הזה אלים או מיני, ובין אם מה שמעורר אותו הוא תחושה של השפלה או רצון בנקמה. את כל הנ"ל עושה התסריט של פרהאדי בלי להטיף, בלי להציק, בלי להפריע למי שנסחף עם "הסוכן" כמותחן נטו ואין לו ראש לחפירות על מצב האדם. הבינג סד דט, מדהים כמה תת-סעיפים של התמודדות עם טראומה – מהתרסקות תחושת העצמי ועד האשמת הקורבן – מצליחות לכסות 125 הדקות האלה.

מה שמחזיר אותי לנקודת הפתיחה, כי הבעיה עם "הסרט האיראני זוכה האוסקר" הוא שזה נשמע כל כך מעיק. לצאת עכשיו מהבית בשביל שעתיים בפרסית? מה אני, שאול מופז? אבל זהו, שזה לצאת מהבית בשביל מותחן מצוין עם שחקנים נהדרים ותסריט Air-tight והכל. נו, איך סקרנותכם עכשיו?

"הסוכן" שלח אותי לעיון מחודש ב"פרידה", כי תמיד חלמתי לכתוב שמשהו שלח אותי לעיון מחודש, אבל הבה נתמקד: אם אתם קוראים את השורות האלה מפני שאתם שייכים למחנה השני, מחנה ה"אומג יוצא הסרט האיראני זוכה האוסקר (: !!!", הרי שהאוסקר השני של פרהאדי ראוי אפילו יותר מהראשון. היצירתיות הקולנועית שלו עדיין מפגרת בצעד וחצי אחרי הכתיבה שלו (זה הדבר המשותף ל"הסוכן" ול"טוני ארדמן" שהפסיד לו את האוסקר), אבל "הסוכן" מאוזן יותר מ"פרידה" במובן הזה שהוא נחווה כמו מקרה פרטי עם השלכות אוניברסליות, בניגוד ל"פרידה" שעשה (בעיקר לקראת סופו) רושם הפוך – כאילו הפרטים שלו נתפרו לצורך האמירה האוניברסלית. חוץ מזה, אם אנחנו כבר מתעכבים רגע על ההקבצה של היודעי ח"ן, תשאלו את עצמכם בסוף הסרט מי כאן בעצם היה הסוכן, הווילי לומאן של ארתור מילר.      

ואתם, אנשים שבמחשבון "לאיזה סרט ללכת" לוחצים ישר על האופציה "לא רוצה לראות סרט שאינו דובר אנגלית או עברית": אסגאר פרהאדי הרוויח ביושר את שני האוסקרים שלו (ואת המועמדות לפרס התסריט על "פרידה", מועמדות שלדעתי נשדדה ממנו במקרה של "הסוכן"). אל תפספסו את האיש המוכשר הזה רק כי בימים כתיקונם לא יגררו אתכם לסרט דובר פרסית בקולנוע לב תחת איומי RPG.

 

זה כמו בסרט ההוא

"בחדר המיטות" של טום פילד מ-2001 הוא מהסרטים האמריקאים הבודדים שנוגעים בחומרים מהאזורים של "הסוכן" – ההשפעה של טראומה על התא המשפחתי, חרב הפיפיות של לקיחת החוק לידיים – בעדינות ובאמביוולנטיות שמאוד לא אופייניים להוליווד. 

סיסי ספייסק וטום ווילקינסון משחקים זוג נשוי שעולמו מתהפך ממש באמצע החיים (ובהתאמה גם באמצע הסרט, שזה אפילו חריג יותר מה-30 דקות שפרהאדי מרשה לעצמו לפני האירוע המחולל של "הסוכן"). "בחדר המיטות" היה מועמד לחמישה אוסקרים, כולל הסרט הטוב ביותר, ונדמה לי שדווקא זה – בשילוב השם שגם באנגלית, "In the Bedroom", נשמע סתום לגמרי – גרם לתחושה בקרב הצופים האנינים יותר שזה שום דבר לצאת מהבית בשבילו. אבל שימו לב אליו בפעם הבאה שהוא יתגלגל לממיר שלכם: מדובר במקרה הנדיר של כותר אמריקאי אידיאלי לאנשים שאוהבים את הסרטים שלהם בשפות זרות.