תרבות
פשוט לאהוב (צילום: רונן אקרמן יחסי ציבור)
הפקה חפיפניקית, זולה וחנפנית
|
צילום: רונן אקרמן יחסי ציבור

"פשוט לאהוב": אריק איינשטיין מת שוב בתיאטרון הקאמרי

מה שצורם יותר מכל במחזמר החדש של תיאטרון הקאמרי, "פשוט לאהוב", הוא שקלאסיקות ונכסי צאן ברזל נרצחים מול עינינו על הבמה. העלילה המאולצת והרדודה שחיברו סביב שירי אריק איינשטיין מכעיסה, הקאסט שומר על רמה אחידה של בינוניות וגם השילוב בין עוז זהבי ואליאנה תדהר לא עוזר, וגורם למחזמר להיראות כמו פסטיגל. בשתי מילים: פשוט לשנוא!

ניר סלונים | mako | פורסם 03:03 28.06.17 

שנה גודל אות

השבוע הרשתות החברתיות סערו סביב ביקורת של בלוגרית דודתית בשם עליס בליטנטל, שכותבת את דעתה על הצגות ומרשה לעצמה להתבטא באופן חופשי למדי, כלומר חופשי מדי. בעוד היא קשקשה בלי סוף על המראה החיצוני של שחקניות ההצגה "בית ברנרדה אלבה", על התסרוקות שלהן וצבעי התלבושות, בליטנטל שרבבה לטקסט הערה מקוממת על אחת השחקניות: "לו רק הורידה מעט מהמטען העודף, היתה גם מצליחה, וגם מועילה למשימה". אמנם הגברת אינה מבקרת תיאטרון מן המניין, סתם עוד בלוגרית שחושבת שהיא מבינה משהו בתיאטרון או בביקורות, אבל העניין גרר מהומה רבה, ובצדק. בין אם אתה מבקר מקצועי או חובבן - שיימינג הוא שיימינג.

ד"ר חיים גַּמְזוּ, שייסד את בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" בשנת 1961, הפך למבקר התיאטרון הכי ידוע לשמצה שידעה ישראל אי פעם. הביקורות הארסיות שלו גרמו לאפרים קישון להמציא את הפועל "לִגְמוֹז" שמתאר ביקורת קטלנית במיוחד. גמזו אף חתום על הביקורת הקצרה ביותר בתולדות ביקורת התיאטרון הישראלי, בה הוא תמצת את חווית הצפייה בהצגה "סמי ימות בשש" בחמש מילים: "לדידי יכול יהיה למות בחמש". אני דווקא לא נוהג לקטול הצגות. מתוך למעלה ממאה ביקורות שפרסמתי לאורך השנים, אפשר לספור על יד אחת את כמות ההצגות שממש רמסתי. גם כשזה כבר קרה, תמיד הרגשתי לא נעים אבל תחושת השליחות במקרה הזה - להזהיר אנשים לשמור על כספם ולא להתפתות לפוסטר המבטיח - חזקה ממני. אז ראו הוזהרתם, כי את המחזמר החדש של הקאמרי "פשוט לאהוב" אני חייב לִגְמוֹז. נכון, זה לא אלגנטי במיוחד, אבל היי, גם כל מה שקרה על הבמה במשך שעה וחמישים דקות היה רחוק מלהיות אלגנטי.

פשוט לאהוב (צילום: רונן אקרמן יחסי ציבור)
יש גבול לכל תעלול שיווקי
|
צילום: רונן אקרמן יחסי ציבור

"פשוט לאהוב" משתייך לתת הז'אנר הנחות של מחזות הזמר, Jukebox Musical, שאמור להיות מבוסס כולו על להיטים גדולים של אותו אמן (ע"ע "מאמא מיה" הבינלאומי או "מרי לו" המקומי), להם מחברים סיפור עלילה מאולץ כלשהו, כשברור לגמרי לכולם שהשירים הם הסיבה האמיתית למסיבה. המחזאי שלומי מושקוביץ חיבר ספק מחזה ספק תסריט רדוד של אופרת סבון יומית מעדות "השיר שלנו" סביב שיריו של אריק איינשטיין האגדי. כבר כשראיתי את הכיתוב "בשילוב שירי אריק איינשטיין וחבריו" על התכנייה כל העסק הריח לא טוב. מה זה "וחבריו"? ממתי שלום חנוך הפך ל"חבר של" ולא יותר? כמו כן, מרענן לדעת שהביטלס, שגם אותם שרים על הבמה, היו חברים של איינשטיין. אבל הלוואי וזו היתה הבעיה של המחזמר.       

בראש ובראשונה, מה שצורם יותר מכל בהפקה המטרידה הזו הוא שקלאסיקות ונכסי צאן ברזל נרצחים מול עינינו, ממש כמו לחזות באריק איינשטיין מת שוב על במת הקאמרי. מילא כשמדובר בשירי פופ של אבבא, אבל לעולל כזה דבר לאוצר התרבותי הקדוש ביותר שלנו זה פשוט מחפיר. עוז זהבי הוא לא גדול הזמרים בארץ וגם אליאנה תדהר לא מהווקאליסטיות המדהימות ששמעתי בחיי, אבל הם לפחות לא זייפו, היו כמה ביצועים של שחקנים אחרים שנשמעו כמו קריוקי שהשתבש. תוסיפו לזה את העיבודים של טל בלכרוביץ' שאולי ניסו לרענן, אבל בפועל נעו בין הסכריני מדי לדרמטי מדי. כמו שסוס מנצח לא מחליפים, בשירים של אריק איינשטיין לא נוגעים. ואם כבר העזתם לגעת, אז בכפפות של זהב בבקשה, ומן הראוי שתגייסו למען האירוע את הכשרונות הכי גדולים בארץ ולא אלילי נוער ברי חלוף. אבל בתיאטרון המסחרי כמו בתיאטרון המסחרי, אם צריך להזנות כדי למכור כרטיסים אז לא רואים בעיניים ומַזְנִים, זה לא חדש וגם לא סוד. אבל עד אריק איינשטיין, חברים, הפעם הגזמתם לגמרי. יש גבול לכל תעלול שיווקי.

פשוט לאהוב (צילום: רונן אקרמן יחסי ציבור)
קריוקי שהשתבש
|
צילום: רונן אקרמן יחסי ציבור

אחסוך לכם את פירוט עלילותיו של עקיבא (זהבי) הבוהמיין המרושש שמתאהב עד כלות, וממבט ראשון כמובן, ברחל (תדהר) העשירה והסנובית. הוא מיד מתחיל לשיר לה את "אינך יכולה" המופלא, ואתם יכולים לדמיין לבד כמה מגוחך זה נראה. העלילה שטוחה ובעיקר צפויה עד כאב, וכל הדמויות בה הן אסופה של סטריאוטיפים חלולים. רבות נכתב על המתיחות שנוצרה במהלך החזרות על המחזמר; על הסכסוך ואי ההסכמות עם משפחת איינשטיין, יענקלה רוטבליט ומנהלי העיזבון של שמוליק קראוס. אבל מלבד השירים והציור של פניו על הפוסטר ועל התכנייה כל קשר בין איינשטיין למחזמר מקרי ביותר. זהבי לא מגלם את אריק, וחוץ מהחולצות שלו, הוא אפילו לא מזכיר אותו לרגע. הוא אמנם נותן את המקסימום לתפקיד, אך הנוכחות הבימתית והכריזמה שלו לא מספיקות הפעם. גם החן הרב של אליאנה תדהר לא מציל אותה מגנריות תהומית. היא אולי שחקנית אבל בחיתוליה, ותפקיד ראשי במחזמר עדיין גדול עליה. השילוב בין תדהר וזהבי לא עוזר, וגורם למחזמר להיראות כמו פסטיגל.

שאר הקאסט של "פשוט לאהוב" שומר על רמה אחידה של בינוניות. דר רוזנבאום שמגלמת את רונה (בהשראת מונה זילברשטיין) מעבירה שיעור במשחק מוגזם, בייחוד בסצנה בה היא מתנפלת על זהבי ומתחילה להרביץ לו בכאילו, אבל גם בביצוע הפומפוזי והאובר-דרמטי לאחד השירים היותר שקטים ונוגים, "אצלי הכל בסדר". לעידית טפרסון ואבי טרמין בתפקיד הוריה של רחל יש כמה רגעים משעשעים שקצת נבלעים בתוך ההמולה הכללית (שלא לומר "שכונה") על הבמה; איתמר זהר בביצוע חיוור למאיר חברו הטוב של עקיבא, ודוד שאול בתפקיד אסי, הצלע המזרחית בחבורה, הוא קריקטורה של ערס פואטי בטעם של פעם, וזה גזעני כמו שזה נשמע. אבל ב"פשוט לאהוב" מותר להיות גזענים ושוביניסטים לפעמים כי הרי מדובר בארץ ישראל הישנה והטובה, וזו בדיוק הבעיה, הבמאית דדי ברון לא טרחה לציין בשום שלב שאותה ארץ ישנה לא היתה כזאת טובה. בעוד היא מאכילה את הקהל בכפית לפה את האמירות הפשטניות על שלום ואחווה, היא סלחנית מדי להרבה תופעות חברתיות בעיתיות שמוצגות על הבמה כלגיטימיות.  

פשוט לאהוב (צילום: רונן אקרמן יחסי ציבור)
"ריקוד מושחת" לעניים
|
צילום: רונן אקרמן יחסי ציבור

אפילו רפרטואר השירים עצמו לא ברור; גיבוב של שירי סיקסטיז-סבנטיז עם השירים הכי גלגלצים ומאוסים של איינשטיין. "אני ואתה נשנה את העולם" מעולם לא נשמע לעוס יותר (קריוקי כבר אמרתי?), ועל חורבן הדואט המושלם "מה איתי?", בביצוע שנראה כמו פרודיה על מחזות זמר במקרה הטוב או הפקת סיום שנה בתיכון במקרה הרע, לא נשכח ולא נסלח. גם המחול של "פשוט לאהוב" לא מתעלה על השירה. הכוריאוגרפיה הדלה של עוז מורג מורכבת מהרבה יותר מדי קפיצות היסטריות בניחוח "עד פופ" שחוזרות על עצמן, ריקודי עם הזויים ודואט חושני אחד מחריד במיוחד, מעין "ריקוד מושחת" לעניים, אותו זהבי ותדהר כושלים לבצע. לפחות מלווים אותם במהלכו בועות סבון שגונבות את הפוקוס, כי הרי מי היה מאמין שנזכה לראות בועות סבון על הבמה שוב בשנות האלפיים. 

באופן כללי העיצוב הוויזואלי של "פשוט לאהוב" סובל מבעיות רבות, ולא עומד בסטנדרטים שהציבו מחזות הזמר שעלו בארץ בשנים האחרונות. לא שציפיתי לסְפֶּקְטָקְל כמו "עלובי החיים", אבל בחיאת, עם כל הכבוד לווידאו ארט המקסים שיצר יואב כהן, איפה התפאורה? התמונות והסרטונים שמוקרנים על המסך האחורי משמשים תפאורה חיה, והבמה הריקה גורמת לשחקנים להיכנס לכל סצנה עם כסאות או ספות נגררות על גלגלים. אין בעיה שהבמה תהיה ריקה במחזמר, הרי ב"שיקגו" יש רק כסאות על במה חשופה וזה עובד מצוין, העניין הוא ש"פשוט לאהוב" זה לא שיקגו, זה בקושי תל אביב. אפילו התאורה שעיצב רוני כהן בולטת בהיעדרה. התלבושות של אורן דר אמנם מצליחות לייצג את רוח התקופה, אבל חשתי מוטרד מינית מכמות התחתונים הלבנים של הבנות עם המיני הקצר. ואז נשאלת השאלה - האם לכולן באמת ראו את התחתונים בשנות השבעים, או שגם כאן מנסים לרצות את רוכשי הכרטיסים?

המחזמר המביך הזה עובר כמו גרסה ישראלית עלובה למחזמר "שיער" - מסצנות החשישניקים המזמרים ועד השיר על הקבר בסצנת הסיום. כנראה שבתיאטרון הקאמרי אפילו כיוונו ל"שיער 2" עם אותו עוז זהבי, אחרי הצלחת ההפקה ההיא. כך או כך, "פשוט לאהוב" היא הפקה חפיפניקית, זולה וחנפנית, וחבל, כי היא מוציאה שם רע לז'אנר מחזות הזמר המתפתח ומשתבח בארץ. ואם הייתי רוצה לשבור את השיא של ד"ר גמזו שכתב ביקורת תיאטרון בחמש מילים, את כל הביקורת הנ"ל יכולתי לתמצת לשתיים: פשוט לשנוא!

פשוט לאהוב (צילום: רונן אקרמן יחסי ציבור)
כמו גרסה ישראלית עלובה למחזמר "שיער"
|
צילום: רונן אקרמן יחסי ציבור