הכניסו אותנו עטויי אוזניות לחדר חשוך. חשוך-חשוך. אנחנו עומדים לחוות תעלומת רצח בקרוב, אבל הפחד מתחיל כבר בכניסה, בגלל אותה רתיעה ילדותית עתיקה מהחושך עצמו: נרצחנו עוד לפני שנכנסנו, וכל מה שנשאר מאיתנו זה האוזניים. הובילו אותנו באפלה לתוך החדר, והמדריכה הושיבה אותנו מסביב לשולחן, שם חיכו לנו - על פי מישוש - נשנושים וכוס אלכוהול. בזמן שכרסמתי את מה שאני מקווה שהיה קבוקים ולא ג'וק שנפל לי על הצלחת, התחלתי לשמוע קולות. נראה שעוד אנשים נכנסו לחדר אחרינו. אבל לא באמת, רק באוזניות שלי. הם נעו סביבי והתיישבו ליד השולחן. לא באמת, באוזניות שלי. לא ראיתי כלום, אבל שמעתי אותם, מימין ומשמאל, מקדימה ומאחורה, קולות רפאים של אנשים בלתי נראים שמתחילים ביניהם שיחת היכרות. אלה היו הדמויות בהצגה, ותיכף הם יתחילו להירצח, בזמן שאני אוכלת את הבוטנים שלי ממש כיסא לידם. לפחות אני מקווה שאלה בוטנים.

מרכז "נא לגעת" מקיים לא מעט פעילויות וסדנאות בחדר החושך המפורסם שלו - אכילה במסעדה, הופעות מוזיקליות וחוגי פיסול שמתקיימים בעלטה מוחלטת ובהדרכת מנחים עיוורים. הפעם, המרכז הזמין את יוצרי האודיו אור מצא ואלכסה לרנר לבנות בחדר החושך הזה מותחן בלשי שמתקיים בעזרת סאונד בלבד. המותחן, "יש עוד מישהו בחדר", הוקלט מראש עם שחקנים - ביניהם גיא לואל, שרה פון שוורצה וגיל פרנק - בטכנולוגיית D8. מדובר בטכנולוגיה שמייצרת סאונד תלת ממדי: כלומר, אפשר לשמוע באוזניות את השחקנים משוחחים במקומות שונים ובמרחקים שונים מהאוזניים שלכם, מה שמייצר את האשלייה שהם נמצאים איתכם בחדר, שותים יין או יורים באקדח או מנפצים בקבוק זכוכית. בעצם, סוג של תסכית משודרג.

"יש עוד מישהו בחדר"|צילום: אפרת חן, יחסי ציבור

מדיום התסכית זוכה כיום לתחייה מחודשת, אבל בפורמט קצת יותר אינטימי: אם פעם הייתה כל המשפחה מתיישבת סביב הרדיו כדי להקשיב ביחד להרפתקאותיו של הבלש פול טמפל בקולי קולות, הדור הנוכחי מתכנס לתוך האוזניות שלו בתור לאוטובוס כדי לשמוע דוקו פשע בספוטיפיי ולהתנתק מהעולם. וכמו פעם, גם עכשיו הז'אנר הפופולרי בתסכיתים הוא מתח ואימה: אין תבלין יותר טוב לתעלומת רצח טובה מאשר החושך, בין אם הוא ממשי או שהוא פשוט נוצר מהיעדר ויזואליה. כאן, בהצגת המתח של "נא לגעת", החושך הוא בהחלט ממשי.

הסיפור של "יש עוד מישהו בחדר" הוא די פשוט, ומבוסס באופן חופשי על "עשרה כושים קטנים" של אגתה כריסטי (או בשמו התקין פוליטי "ולא נותר אף אחד"). בסיפור המקורי, עשרה אנשים שאינם מכירים זה את זו מוזמנים על ידי מיליונר מסתורי לבקר באי שלו, שם הם נרצחים אחד אחד - בהשראת שיר הילדים האמריקאי על עשרה אפרו-אמריקאים קטנים שנעלמים אחד אחד. הגרסה הישראלית מגוללת את סיפורם של חמישה ישראלים מצליחים: קצין משטרה בכיר, אמנית בינלאומית זוכת פרס ישראל, כוכב בידור שהפך ללא רלוונטי, חוקרת המוח המובילה במגזר הערבי והייטקיסט שעשה אקזיט של מיליונים. אותם חמישה ישראלים מוזמנים לארוחת ערב בחדר חשוך - כן, כמו החדר שבו אתם נמצאים בזמן ההצגה - ונרצחים אחד אחד לצלילי שיר הילדים "שובבים במיטה" של פרפר נחמד.

גיא לואל, שרה פון שוורצה (צילום: גיא לואל: צילום עצמי, שרה פון שוורצה: יעל בדרשי, יחסי ציבור)
גיא לואל ושרה פון שוורצה|צילום: גיא לואל: צילום עצמי, שרה פון שוורצה: יעל בדרשי, יחסי ציבור

הרעיון בהחלט מגניב. רצח בחושך הוא טרופ ידוע של סיפורים בלשיים, כולנו מכירים את הרגע בסיפור שבו האור כבה בפתאומיות, יש המולה קצרה וכשהאורות נדלקים בחזרה אחד מהנוכחים מוטל מת על הרצפה. אז למה לא לנצל את חדר החושך של "נא לגעת", שנועד לדמות עבור קהל הרואים חוויה של עיוורון, בשביל הצגה מהז'אנר הבלשי? ככה אפשר לשתף את הצופים בחוויית העיוורון בלי הפן הדידקטי של "תראו איך זה להיות מוגבלים", אלא פשוט להשתמש בעיוורון כמרכיב ז'אנרי חכם שמהותי לסיפור.

הביצוע של הרעיון קצת יותר בעייתי. ראשית, עלילת המופע מעט בנאלית. מאז "עשרה כושים קטנים" המקורי עברו יותר מ-80 שנה, צפינו וקראנו כבר אלף ואריאציות על עלילת ה"מי עשה את זה" הקלאסית, מהספרים של דרור משעני ועד הסדרה "רק רציחות בבניין". הסיפור הבלשי של "מישהו בחדר" פשוט לא מספיק חדשני או מפתיע ביחס אליהם. זה מובן, כי מדובר בניסוי ראשוני של הצגה בחושך, והדגש כאן הוא על החווייה החושית ופחות על הסיפור; אולי בהצגת החושך הבאה היוצרים כבר ירשו לעצמם לחרוג מהגבולות המוכרים של כריסטי ולהתפרע קצת עם הציפיות שלנו.

המכשול השני של המופע הוא דווקא בחידוש שלו - השימוש באוזניות. היוצרים הסבירו לי שהדרך המיטבית לשמוע את הקולות בתלת ממד כאילו הם בוקעים מרחבי החדר, היא באמצעות האוזניות. אבל גם אם זה נכון, ועם כמה שהטכנולוגיה התלת ממדית מרשימה (השחקנים הקליטו את הקולות שלהם ברחבי החדר עצמו, באותם מקומות שמתוכם אנחנו שומעים אותם בהצגה), עדיין יש משהו מאוד אנטי-תיאטרלי באוזניות. אם נכנסתי לחלל חשוך עם עוד קבוצה של אנשים, תנו לי להרגיש אותם, להרגיש את החדר. האוזניות מבודדות את הקהל זה מזה ומבטלות את גבולות המרחב שבו אנחנו נמצאים, כי הכול מתרחש בטווח שבין האוזניים שלי. באותה מידה יכולתי לשבת בבית בעיניים עצומות ולשמוע את המופע לבדי, בתור תסכית.

גיא לואל, שרה פון שוורצה, חיים זנאתי (צילום: באדיבות מרכז
גיא לואל, שרה פון שוורצה וחיים זנאתי|צילום: באדיבות מרכז "נא לגעת", יחסי ציבור

אני מן הסתם לא מבינה בטכנולוגיה כמו היוצרים, שעוסקים כל חייהם בסאונד ובציוד מהסוג הזה, שמצאו לנכות להשתמש דווקא באוזניות ולא ברמקולים מפוזרים, נניח. אבל כשישבתי בחושך עם אוזניות, מבודדת כמו טינאייג'ר מופנם ששומע פודקאסט בתחנת אוטובוס, חשבתי שחבל שהסאונד לא בוקע מתוך נקודות בחלל עצמו. רציתי לשבת שם, בלי אוזניות, בלי שום חוצץ בין האוזניים שלי לבין החושך האינסופי, יחד עם חבריי לקבוצה בקהל. לשמוע יחד איתם את יריית האקדח מאחורינו - לא "כאילו" מאחורינו, אלא באמת פיזית מאחורינו - ולהשמיע יחד איתם קריאת השתנקות משותפת. לשמוע את הקהל מגיב, מגשש, מכרסם איתי בייגלה (אלוהים אני מקווה שזה היה בייגלה). זה מה שהיה הופך את התסכית בחזרה לחוויה שיתופית, ולהצגה אמיתית, שחצובה לתוך המרחב וממקמת אותנו בתוכו.

אבל אנחנו רק בתחילת הדרך - של פודקאסטים, של תסכיתים, של חוויות סאונד ושל AR ושל מציאות רבודה, ועוד נמצא את הפתרונות לשלב אותם בחוויות תיאטרליות וסיפוריות באופן אידיאלי. "יש עוד מישהו בחדר" היא בהחלט התחלה טובה של הניסוי הזה, ובשורה טובה למרכז "נא לגעת" שמרחיב את מגרש המשחקים שלו עוד קצת וממשיך לחפש דרכים יצירתיות לאתגר את החושים. רק תיזהרו לא ליפול. 


"יש עוד מישהו בחדר" | בהשתתפות גיא לואל, שרה פון שוורצה, גיל פרנק, חיים זנאתי, סלווה נקארה, דיוויד בילנקה, סולימאן חוסייסי ויפתח קמינר | יוצרים: אור מצא ואלכסה לרנר

מרכז נא לגעת, רציף העליה השניה, תיבה מס' 6, נמל יפו

>>לרכישת כרטיסים