תרבות
מירנדה ג'וליי האיש הרע הראשון (צילום: mako)
צילום: mako

מוזר זה הנורמלי החדש

אחרי שעשתה קריירה ממוזרויות, מירנדה ג'וליי מוציאה את "האיש הרע הראשון" - ספר כובש, פרוע וכיפי שמציג גיבורה ראשית בת 40 עם גישה סגפנית לחיים, מיניות מודחקת ואטיטיוד לא מתנצל. מה קורה כשהיא נאלצת לארח את קלי, בתם הפצצה הבלונדינית בת ה-20 של הבוסים? כל מיני דברים משונים

דור בביוף | mako | פורסם 07:51 23.11.16 

שנה גודל אות

מירנדה ג'וליי עשתה קריירה ממוזרויות. "האיש הרע הראשון", רומן הביכורים שלה, ממש כמו הקובץ "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך" והסרטים אותם ביימה וכתבה, מאוכלס בצפיפות באנשים מוזרים שעושים דברים מוזרים במקומות מוזרים. נכון, מוזר זה המגניב החדש כבר שנים, אבל לא ברמות של ג'וליי. הדמויות שלה לא מודעות לכך שהן מוזרות, לא מתענגות על שונותן, ואפילו לא בדיוק עומדות עליה. כשהמוזרות נמצאת בכל מקום, היא מוצאת מהקשר ובכך מאבדת מהמשמעות שלה. וזה בדיוק מה שהופך את הכתיבה של ג'וליי מבלתי נסבלת לנהדרת. 

הדמות שגרמה לג'וליי לצאת מאזור הנוחות שלה אל מחוזותיו הרחבים של הרומן היא שריל גליקמן, רווקה בת ארבעים פלוס שחיה בגפה על פי הרגלים משונים. זו, למשל, השיטה שלה לשמירה על בית מסודר: "להפסיק להזיז דברים ממקום למקום. לפני שאת מעבירה משהו הרחק ממקומו, כדאי לזכור שבסופו של דבר תיאלצי להחזיר אותו למקומו – האם זה באמת שווה את הטרחה? האם לא תוכלי לקרוא את הספר בעמידה ליד המדף, כשהאצבע שומרת את המרווח שאליו תחזירי אותו? או טוב מזה: אל תקראי אותו". בהתאם, יש לה גם גישה סגפנית למדי לגבי כלי מטבח, וזה עוד לפני שדיברנו על המנהג שלה לתקשר עם תינוקות זרים כאילו היו ילדיה שלה, או הפנטזיה המינית שלה, שהיא בגדול פנטוז על עצמה מפנטזת.

שריל עובדת בארגון ללא מטרות רווח שמתקיים ממכירה של קלטות ספורט לנשים המתבססות על תרחישי אונס ותקיפה שונים, ומטפחת קראש על פיליפ, סוג-של-קולגה המבוגר ממנה בעשרים שנה. במהלך עלילתי שגרתי להפתיע, חייה משתנים כשהיא מוכרחת לארח את קלי, בתם של הבוסים שלה, עד שתמצא את עצמה בלוס אנג'לס. קלי היא ההפך הגמור משריל: פצצה בלונדינית בת 20 שאצלה אכזריות היא דרך חיים. קלי דוחפת באלימות את שריל אל העולם האמיתי ומשנה את חייה ובלה בלה בלה, כל הדרך אל הסיום האמריקאי להפליא.

נכון, זה נשמע שגרתי למדי, אבל הקריאה בספרה של ג'וליי היא מעין נסיעה ברכבת הרים שלא מפחדת משום סללום ושלא מזיז לה אם תקיאו את הנשמה החוצה. לא עלילתית, כאמור, אלא בראש ובראשונה דרך הכתיבה. לא מעט סופרים צעירים מנסים לכתוב בסגנון הזה – מודרני, פרוע, מושפע מזרם התודעה ברמת התיאור הבודד - אבל רק בודדים מהם מצליחים לעשות זאת באופן כל כך מופרע ובלתי מתאמץ. כבר בעמוד הראשון שריל לוחצת על כפתור המעלית ב"אצבע אגבית, נהנתנית, אצבע מהסוג שנכון לכל דבר", ובהמשך היא תחשוף את ערוותה של הפסיכולוגית שלה, תלך מכות כעניין שבשגרה ותתמכר לפנטזיות מיניות הזויות שאפילו לא כוללות אותה עצמה.

אפשר לומר שזה העניין העיקרי בדמותה של שריל – הדיכוי המיני. אין כאן אפילו מסר אנטי-סקסיסטי נגד הדיכוי המיני של נשים על ידי החברה – זו סתם שריל שמעבירה את עצמה גיהינום בלי שום סיבה. וכשהסכר נפרץ, אי אפשר לעצור את הזרם: התשוקה של שריל מעבירה אותה על דעתה, והיא מתמכרת לפנטזיות שלה ולאוננות כפייתית. כדי להתמודד עם זה, היא משתמשת באלימות כתחליף – מה שמתברר כפתרון לא רע בכלל. ובסופו של דבר, אין לה ברירה אלא להסתכל לתשוקה בעיניים – ולהבין שהיא מופנית לכיוון עליו היא כלל לא חשבה.

החקירה הזאת של מיניות מדוכאת לא יכולה להתבצע בלשון נקייה או תוך שמירה על נימוסים, אבל את ג'וליי זה לא מפחיד – היא מטונפת, משולחת רסן ולא מתנצלת, ועל הדרך מנצלת את האווירה הפרועה כדי להתעלם לגמרי מחוקי התקינות הפוליטית. הרגעים המצחיקים ביותר שלה מתרחשים כשהיא מרשה לעצמה לעקוב אחר בדל מחשבה חולף ולראות לאן הוא מוביל אותה – כמו כששריל לא מסיימת את ארוחת הצהריים שלקחה מהמסעדה האתיופית ומניחה אותה ברחוב לטובת ההומלסים: "חסר בית אתיופי ישמח בה במיוחד", היא מהרהרת. "איזו מחשבה שוברת לב, להיתקל באוכל ממולדתך בצורה הזאת".

אבל בין התקף צחוק אחד למשנהו, ג'וליי מצליחה להשחיל כמה רגעים של כנות רגשית פגיעה כל כך שתוקפת אותך כמו אגרוף בבטן. הרגעים האלה קורים כשהיא לא מפחדת לזרוק את הדמויות אל הסיטואציה האיומה ביותר האפשרית, אבל לפעמים סתם נישאים על גל של מחשבה חולפת – למשל, כששריל יושבת בשירותים ותוהה כמה נשים ישבו לפניה על האסלה הזאת ובהו ברצפה: "כל אחת מהן מרכז עולמה שלה, כל אחת מהן כמהה למישהו שתוכל לערות לתוכו את אהבתה כדי להוכיח לעצמה את אהבתה, להוכיח לעצמה שיש לה כזאת". 

מירנדה ג'וליי האיש הרע הראשון (צילום: mako)
מירנדה ג'וליי. מחברת "האיש הרע הראשון"
|
צילום: mako

הרומן מגיע לשיא בקו השני-שליש שלו, ואז ממשיך לשייט במה שיצר במשך עוד מאה עמודים ארוכים מדי, שחושפים את נקודת התורפה של הקסם של ג'וליי: הרומן מעייף לאורך זמן, הן את הקורא והן אותה עצמה. את רצף האנרגיות הנמוכות קוטע סוף באווירת חצי-נחמה, שלאחריו מגיע אפילוג קיטשי להדהים שמרגיש לא במקום. המחשבה הראשונה היא שמדובר בתוספת של המו"ל, אבל במבט שני אפשר פתאום לראות איך הוא בעצם כן רעיון מקורי של ג'וליי.

התמסרות טוטאלית למוזרות תוליד ספר קשה, מחוספס ומנוכר, אבל "האיש הרע הראשון" הוא ספר כובש, פרוע וכיפי – ויש לכך מחיר. נחמד לייפות את המוזרות כדי להפוך אותה לתבלין פיקנטי, אבל כנראה שנחמד פחות לא להחליק את הקצוות המשוננים שלה, והסוף הטוב של שריל הוא חזרה אל מסלול החיים הקונבנציונלי. מצד שני, מסלול החיים הקונבנציונלי הזה כולל בהכרח שחרור מיני כצעד בסיסי ביותר, אז אולי יש לג'וליי מה לתרום חוץ משעשועים לא מזיקים.

האיש הרע הראשון / מירנדה ג'וליי, מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת כנרת זמורה ביתן