תרבות
כריס רוק בהופעה בלאס וגאס (יוני 2017) (צילום: ethan mller/getty images)
לא איבד את הכישורים, אבל איבד את האדג'יות. רוק במופע "טוטאל בלקאאוט" בלאס וגאס
|
צילום: ethan mller/getty images

כריס רוק בישראל: מצחיק, אבל לא מספיק

תשע שנים מחוץ לבמה כמעט ולא פגעו בכישורים של כריס רוק, אבל בזמן הזה הפכה הפוליטיקלי-קורקטיות לחרב מעל ראשו של כל קומיקאי – ורוק מתנהל מתחתיה בזהירות המתבקשת. "טוטאל בלקאאוט" שלו הוא מופע מצוין, אבל ממי שנחשב לאחד הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים ושפרץ בזכות קטע חתרני ושנוי במחלוקת אפשר היה לצפות ליותר

ניב שטנדל | mako | פורסם 03:22 10.01.18 

שנה גודל אות

בתור הארוך שהשתרך לאורך שערי היכל מנורה מבטחים בתל אביב אמש, בכניסה להופעה של כריס רוק, אנשים דיברו כמעט רק על דבר אחד: הקלטת של יאיר נתניהו. בעודי ממתין בתור המזדחל מחמת הפקדת הטלפונים (המופע של רוק מתנהל ללא טלפונים – כל צופה מכניס בכניסה את הטלפון לנרתיק שרק אנשי הצוות יכולים לפתוח), תהיתי מה כריס רוק היה אומר על כל זה. את הספיישל שצילם ל-HBO ב-2004 הוא פתח במונולוג נהדר על חשפנות: על המשפחות של החשפניות ("לא נותנים ציונים לאבות, אבל אם הבת שלך חשפנית - פישלת"), על הלקוחות המכורים ("אם אתה במועדון חשפנות ויש בחוץ שמש – יש לך בעיה"), על מיתוס החשפנית שחוסכת ללימודים ("עוד לא שמעתי על קולג' שמקבל שטרות של דולר"). קיוויתי שמישהו זרק לקומיקאי מאמריקה מילה על הסיפור הכי חם בישראל, שאולי משהו מזה יחלחל להופעה, יתן לרוק הזדמנות להגיד משהו אקטואלי-מקומי שיחרוג מהליין-אפ הקומי המוכן מראש.

אבל ידעתי שזה לא יקרה. בניגוד לקומיקאים רבים, כריס רוק לא ממחזר חומרים. אפילו ג'רי סיינפלד ממחזר כמעט 80 אחוז מההופעה – אבל לא רוק. גם מי שכבר צפה במופעים קודמים של רוק ידע שב"טוטאל בלקאאוט" – המופע שיחגוג בעוד חודש שנה והמופע הראשון שלו מאז 2008 – הוא יקבל חומרים חדשים לגמרי.

טוב, כמעט לגמרי. רוק משתמש מדי פעם בקצוות של רעיונות מן העבר, אבל מפתח אותם לכיוונים חדשים. הוא עדיין עוסק באותם נושאים בהם עסק תמיד – שחורים ולבנים, גברים ונשים. אלו רק הפאנצ'ים שהוחלפו, ואריאציות חדשות על נושא מוכר.

רוק נחשב לאחד הקומיקאים הגדולים בעולם. הוא מתברג באופן קבוע בצמרת רשימות הדירוג בתקשורת, ובשנה שעברה נבחר לסטנדאפיסט החמישי הכי מצחיק בכל הזמנים על ידי ה"רולינג סטון". לא היום - בכל הזמנים; שלושה מקומות לפני ביל קוסבי, שניים לפני סיינפלד. אבל בישראל, בשעה שסיינפלד פותח הופעה אחרי הופעה, רוק הוא עדיין כוכב בקנה מידה מינורי – כזה שכמעט ימלא את ההיכל ביד אליהו בהופעה יחידה, אבל לא הרבה יותר מזה.

זה בסדר, לא נראה שזה הזיז לו במיוחד. רוק לא הגיע כדי להתחנף לקהל המקומי עם כמה מילים בעברית, בדיחות על ישראלים ויהודים ו"איי לאב יזראל". יש לו חומר משלו. אחרי מופע חימום ארוך ומצוין (מישל וולף, מנה קצרה ומדויקת של אנת'וני ג'סלניק ורוסט מקומי של ג'ף רוס) מתחיל החלק הראשון של המופע, הקצר יותר, שעוסק בחברה האמריקאית. הקהל הישראלי של רוק בקיא בפרטים מספיק כדי לצחוק, אבל לדברים אין את המטען הפוליטי-חברתי שנלווה אליהם כשרוק מדבר בפני אמריקאים על התירוצים המופרכים לאחזקת נשק או על בעיות הגזע ("אתם לבנים טובים", הוא מרגיע את הקהל הישראלי, "קניתם כרטיסים להופעה שלי"). אבל יש גם בדיחות שאפשר להזדהות איתן בקלות – כמו תובנה נהדרת על "העשבים השוטים" במשטרה ("יש מקומות שבהם כולם צריכים להיות טובים במה שהם עושים. אתם חושבים שאמריקן איירליינס הייתה מעסיקה עשבים שוטים? 'רוב הטייסים שלנו אוהבים לנחות, אבל יש כמה עשבים שוטים שאוהבים להתרסק לתוך הרים").

החלק השני, שתופס את עיקר המופע, עוסק בגברים ונשים – בדיחות אוניברסליות על נושא שמעסיק את רוק מאז ומתמיד. זה אולי חומר חדש, אבל הוא נשמע מיושן כאילו רוק שלף אותו מדפי הבדיחות של המופע הקודם, אם לא של תחילת הקריירה (איך מחזיקים מערכת יחסים? גברים צריכים להחמיא, נשים – למצוץ). למזלו של רוק, הוא יודע לספר בדיחה, ולא פחות מזה – לתפקד היטב במשחק הכפול של "נישואים זה חרא/נישואים זה נהדר" (שיכול להיות טרחני ונדוש).

ויש לו עוד יתרון – הסיפור האישי. בתשע השנים שחלפו מאז שהופיע, רוק הספיק להתגרש, מה שהוסיף לארסנל שלו לא רק בדיחות חדשות, אלא גם ממד טרגי-קומי ומשפטים כמו "בגדתי באשתי" ו"הייתי בעל גרוע" שנאמרים בבדיחות אך בפתיחות. מדי פעם הוא גם משחרר תובנה שבסיטואציה אחרת היתה יכולה להדהד בראש במשך זמן מה – למשל, על האופן שבו התקשורת הסלולרית משפיעה על הזוגיות ("במשך 16 שנים של נישואים דיברתי עם אשתי יותר משההורים שלי דיברו אחד עם השני במשך 40 שנה") – אבל במופע הן נבלעות מיד בגלי הצחוק מהפאנץ' הבא.

זה רוק מעט שונה מרוק הישן. האנרגיות, הקצב, האופן שבו הוא בונה בדיחה – כל אלו כמעט לא השתנו. הוא עדיין פרפורמר מצוין. אבל משהו באדג'יות קהה. לרגע בפתיחת המופע נדמה שרוק נכון לפלרטט עם הסכנה, כשהוא מדבר על גברים ש"נגיעה באיזה ציצי בשנות ה-60" גרמה להם לאבד את הכל ב-2017. אבל רוק לא באמת חוצה את הגבול. הוא בקושי מתקרב לגדר. תשע השנים אולי לא פגעו ביכולות הקומיות של רוק, אבל בזמן הזה הפכה הפוליטיקלי-קורקטיות לחרב מעל ראשו של כל קומיקאי – ורוק מתנהל מתחתיה בזהירות המתבקשת: עדיין מרגיש בנוח עם בדיחות גסות, אבל נזהר בכל מה שקשור לשיח הזהויות.

לפני כמה חודשים סיפר רוק בראיון למגזין "רולינג סטון" שאת הקטע הכי מפורסם (ושנוי במחלוקת) שלו – "Niggaz VS. Black People" מ-1996 – הוא לא יכול היה לעשות היום. "זה לא יעבוד", הסביר, "התגובה הנגדית, הפוליטיקלי-קורקטית, תהיה גדולה מדי". רוק צודק; חברו דייב שאפל ניצלה עכשיו במדיה האמריקאית בעקבות בדיחות שסיפר על טרנסג'נדרים ועל קרבנות תקיפה מינית בספיישלים שצילם לנטפליקס. מצד שני, אם רוק רוצה לשחזר את ימי השיא שלו, אולי כדאי שלא יפחד מהבקלאש. את החוזה עם נטפליקס כבר יש לו.