עוד לא יבש הדיו המטאפורי על ההודעה לתקשורת המבשרת על זכייתו של המשורר ארז ביטון בפרס ישראל, וכבר עטו הכתבים על הטלפון בניסיון להשיג את התגובה המהירה ביותר. כביכול, מדובר בתסריט הטוב ביותר כשמדובר בתחום צמא לתשומת בארצנו כמו תרבות, ובפרט ספרות, ובפרט-בפרט שירה. עד כאן, הכל מצוין. הנה חדר שמו של ביטון לכל בית בישראל, והרי הוא זוכה ראוי ולמעלה מזה, יוצר רב-פעלים וגם (מהיכרות עם כתביו בלבד) אדם יוצא דופן. הגיע הזמן שיעוטו עליו כתבים, לא ככה? ככה.

ועדיין, טעם חמוץ נשאר מהסיקור הראשוני והסנסציוני של זכייתו של ביטון. ההתנפלות התקשורתית דחפה לו בראש ובראשונה את המזרחיות, ובאופן כל כך שטוח ונעדר היכרות עם האיש וכתביו, שאפשר בכלל היה לחשוב שמדובר בקלטת סקס של איזה יוצא ריאליטי. המתח הבין-עדתי של מכלוף-את-טומי-ג'וניור הוא תפוח אדמה לוהט, אז למה לא לעלות לעוד סיבוב על השור הזועם, ולעזאזל המשורר. ואיך אפשר להאשים את הכתבים? הרי כל ספין פרס ישראל בחסות האשכנזי מספר אחד במדינה היה יענו-זעקת-שבר על היעדר ייצוג של מזרחים ובני/ות הפריפריה בזוכי/ות פרס ישראל. מה שנקרא – כן, אה?

כי כשתקשורת המיינסטרים שואלת את ביטון על מזרחיות, זו שאלה משפילה וחונקת. זו התייחסות למזרחיות כאיזה טיקט זול, תפיסת צד בקרב במכות, ולא כאל זהות מורכבת, עשירה ולמודת טראומה שפירות יצירתו של הדור השלישי לה משנים ממש כיום – ועוד ישנו רבות – את פני התרבות הישראלית. רק מה - לרוב כלבי השמירה של הדמוקרטיה אין שורות עודפות. הם מעדיפים, אם אפשר, כמה מילים שאפשר להכניס לסיסמה רדודה ומשסעת.

הנה נפל ביטון, ממש מול עינינו וכמו יוצרים רבים ממוצא אפרו-אמריקאי (או יוצרות נשים בכל מקום שהוא), לתחקור יענו-מתעניין שרוצה קודם כל להפשיט את האחרוּת שלו. תן לנו את האחרוּת בשש הברות בבקשה. אירוני למדי; הרי מי שקורא את שיריו של ביטון יקבל אותה כבר בהברה הראשונה - אבל, למרבה הדאבון, לא בפורמט הכותרות הרצוי.

אשכנזי לא משקם מזרחי. דרעי ולפיד בעימות הטלוויזיוני|צילום: חדשות2

יונה וולך של המזרחיות

כששואלים את ביטון אם הוא מייצג את המזרחים, הרי שואלים אותו בעצם, מה אתה יותר – משורר או מזרחי? ובתוך כך מניחים את הנחת היסוד השערורייתית לפיה אפשר – ובעצם צריך – להפריד בין השניים. מובן מאליו שאיש לא העלה וגם לא יעלה על דעתו לשאול שאלה כזו משוררים ומשוררות בעלי זהות אתנית אירופית, שבתפיסה הישראלית כמוה כהיעדר זהות אתנית ככלל (וזה, מספרים לנו, המצב הישראלי האופטימלי).

כפי שעשו ליונה וולך עם הנשיות ובמיוחד עם הסקס, כך גם ההתנפלות על המזרחיות של ביטון נועדה במידה רבה להסיח את הדעת משיעור קומתו כמשורר, ועל הדרך לשלול את האפשרות שיש אמנות מזרחית שרחמנא ליצלן איננה עוסקת באשכנזים ובהתנגחות עמם. קילומטרים רבים נפרשו בין סיר מרק החרירה של אימו של ביטון במעברה לבין הכלי בו לשה אימו של ביאליק בצק חלה בווהלין, ואולם זה וזה ראויים באותה מידה לשירה, כמו גם ליראת הכבוד הכרוכה בה.

אין דבר מגונה בלשאול את ביטון על מזרחיות. אדרבה; הרי מדובר באחד הנושאים הבוערים של שירתו. אבל אם כל מטרת השאלה היא להוציא ממנו ציטוט זועם, אז נו, באמת. לכל השאלות הדוקרניות הללו הגיב ביטון, כדרכו, בעדינות. הוא מסר שאיננו מעוניין להצליף בסיסמאות המפלגות שאפיינו כל כך את התקופה האחרונה. אין מה לומר - באמת זוכה ממלכתי וראוי. אדם מעט פחות סבלני, כמו כותבת שורות אלו, עוד עלול היה לטרוק את הטלפון בפרצוף.